• אודות
  • מדריכים
  • נעליים מינימליות לילדים
  • צור קשר
  • English
  • קישורים
  • אודות
  • מדריכים
  • נעליים מינימליות לילדים
  • צור קשר
  • English
  • קישורים
Zayedet – בלוג לחובבי ציוד, ספורט, ריצה, הנעלה וחיים פעילים
  • אודות
  • מדריכים
  • נעליים מינימליות לילדים
  • צור קשר
  • English
  • קישורים
  • אודות
  • מדריכים
  • נעליים מינימליות לילדים
  • צור קשר
  • English
  • קישורים

אנטי-שביר – חיים בתנאי אי-ודאות

נובמבר 9, 2020 3:51 אין תגובות rpergamin

חודש נובמבר הגיע ואיתו הפוסט השנתי שלי. ככה זה יצא בשנים האחרונות, וככה אני גם חי עם זה בשלום, שרק כשיש מים במעיין הכתיבה, אז נותנים להם לצאת. המציאות של החיים שלי בשנתיים האחרונות נעה בתנודות של עומסים גדולים מאד, שינויים לטובה ולרעה בכל מיני אספקטים של החיים, כמו כולנו.

אבל אז הגיעה הקורונה, ועוררה את השד מהבקבוק.. הקורונה שינתה אצל הרבה אנשים, הרבה מאד דברים, מבפנים.. אצל חלקכם זה עדיין תהליך, אצל חלק זה נחבא, אצל חלק זה גלוי, אצל חלק זה מורגש פנימה או החוצה, אצל אחרים זה לא… אבל אני מתקשה להאמין שיש מישהו או מישהי שהתקופה הזאת לא הזיזה לו את הגבינה.

זה לא משנה מה אתם חושבים על הקורונה, ואיזו עמדה אתם מחזיקים כלפי המצב או המחלה הזאת. אנחנו חיים בתוך אירוע רב עוצמה מתגלגלת שמשנה את החיים שלנו, כפי שהכרנו אותם. רוב האנשים פוחדים משינויים, ובטח שלא רוצים לשנות הרגלים. קומפורט זון הוא מקום מאד נוח, והקורונה זעזע את אמות הסיפים של האיזור הנוחות של כולנו.

בין אם אתם ילדים שמטולטלים בין גן לבית, ילדי בית ספר שפתאום לא נפגשים ויושבים כל היום מול זום, בני נוער שמתקשים להפגש ומסתגרים בחדרים, מתמסרים לאמצעים טכנולוגיים כאילו לא היו מספיק, צעירים שלא יכולים לצאת לטייל, לעבוד, ללמוד, רווקים ורווקות שלא יכולת לצאת לדייטים, הורים לילדים קטנים שצריכים בתוך סיר הלחץ הזה לשמור על הבועה שלהם, הורים לילדים גדולים שצריכים להתמודד עם חרדות, בדידות והסתגרות של ילדיהם, וכמובן המבוגרים, שגם הם נותרים בודדים, חשופים, פגיעים…  כל זה מבלי בכלל להתייחס להיבטים כלכליים ואחרים.. רק על הנפש פנימה..

כשדברים מתפרקים

אז מה מביאה לנו תקופה כזאת? ומה עושים כש״דברים מתפרקים״ ? מצחיק שנזכרתי בספר הזה, עכשיו תוך כדי כתיבה. קראתי אותו בשנות ה-20 המוקדמות שלי, היום אני קורא אותו אחרת לחלוטין. יחד עם זאת, הוא ספר מומלץ מאד, של נזירה בודהיסטית, שמסבירה שהרגעים הקשים בחיינו, הם הזדמנות לשינוי, וכשיש הזדמנות, כדאי לתפוס אותה.

בשנתיים האחרונות הייתי עסוק הרבה, ביחד עם עוד קבוצה של אנשים בפתיחת בית ספר אנתרופוסופי. עשינו מאמץ אדיר, כמעט לא יאומן, והצלחנו להביא השנה לפתיחת שנת לימודים כחוק וכדין בישראל. זה היה מהלך, שאנחנו עדיין בתוכו, שבו לקחנו אחריות על לייצר את המקום החינוכי שאנחנו רוצים לילדים שלנו. התהליך הזה עדיין בהתהוות, אבל הוא מספק מאד. יחד עם זאת, עם הריכוז במשימה הזאת בשנתיים האחרונות, זנחתי איזורים אחרים בחיים שלהם, בהם הבלוג ואחרים.

הגל הראשון של הקורונה הביא איתו משבר עצום. מצד אחד מפלצת לא ברורה בדמות ״קורונה״, מחלה קטנה ומסתורית שאף אחד עדיין לא מבין, ומצד שני, נסיון נואש להחזיק את הסדר הישן של החיים שלנו, כמו שהכרנו אותם, על קנם… ב 15.03.20 כשנכנסנו לסגר הראשון, אף אחד מאיתנו לא חשב שנתחיל תהליך להסתגלות לחיים שאנחנו חיים כרגע, ולא רואים את היציאה מהם, כי אין באמת יציאה כזאת..

תהליך הכניסה לשינוי כל כך פתאומי וכל כך עמוק בכל מה שמחזיק את עמודי השלמה של החיים שלנו הוא זעזוע עצום. בתוך התקופה הזו, נאלצנו לשמור על הבית, על העבודה, על בית הספר, והכל דרש תעצומות גדולות של זמן, כסף, אנרגיה, משאבים נפשיים עצומים ומעט מאד שעות שינה.

לרגע היה נדמה לנו שאנחנו חוזרים ״לנורמאליות״, במאי, והנה כמה חודשים אחרי, מצאנו את עצמנו שוב, לא באותה נקודה, אלא בנקודה יותר קשה, לרבים, ההבנה שמה שהיה לא יהיה, ומה יהיה, אנחנו לא יודעים. 

זה מקום שאנחנו מתקשים להיות בו, החיים המערביים, החיים הנוחים שלנו טשטשו לנו את היכולת להיות במקומות האלה.

ברבור שחור

עמוק לתוך הסגר הראשון נזכרתי בשני ספרים שקראתי מזמן, ואני מאד אוהב. שניהם של אותו סופר, נסים ניקולאס טאלב. הראשון נקרא ברבור שחור (black swan) , והשני אנטי-שביר (anti fragile). הם לא ספרים קלים לקריאה, אבל הם מלמדים הרבה.

בשלב די מוקדם בחיי גיליתי בי תכונה, שהתברכתי בה, ושימשה אותי בכל מיני צמתים ורגעים. ברגעי משבר אני מתחדד, נהיה מאד מפוקס, מאד ממוקד, וגם עם קושי בתוך משבר, אני מצליח לצאת ממשברים מחוזק ויותר חזק ממה שנכנסתי אליהם. אני מצליח לשנות דברים, להזיז קרחונים פנימיים ולנתב דברים למקומות שאני רוצה לזוז אליהם. זה שירת אותי בנעורי, בצבא, אחרי הצבא, בלימודים, בתזונה, ביחסים, בעבודה, בספורט ובעוד כמה מקומות אחרים בהמשך החיים

זה נשמע כמעט פנטסטי, אבל אלה תהליכים שלוקחים לפעמים שנים, וגם לא תמיד אני מזהה אותם בזמן, ויחד עם זאת, תהיתי על מקור התכונה, כי רציתי להיות יותר ״נוכח״ במקום המחוזק והמחזק שהיא מביאה.

בחזרה לטאלב. הברבור השחור הוא ספר נהדר. הוא מסביר איך אנחנו, בני האדם, מתכוננים למשהו, שלא יכולנו לצפות, שכבר קרה, ויודעים להסביר לעצמנו בצורה רציונאלית איך היינו צריכים לפעול באותו זמן. מאד ברור לנו, בדיעבד, מה היינו צריכים לעשות, אבל הנה ברגעים אלה ממש אנחנו לא מוכנים לדבר הבא, שאנחנו לא יודעים לצפות אותו. הברבור השחור, הוא המטאפורה של חשיפת בני האדם לברבורים השחורים, לאחר שהיו משוכנעים שיש בעולם רק ברבורים לבנים, וזה היה שינוי תפיסתי משמעותי ביחס לכל מה שהאמינו בו.

הקורונה איננה ברבור שחור. היה אפשר לחזות אותה, אנחנו ידענו והדחקנו היטב (למרות שמיטב הסרטים הפוסט-אפוקליפטיים מספרים סיפורים כאלה) על אפשרות של וירוס שיתקוף את העולם ולא יהיו לנו הכלים הרפואיים להתמודד איתו. למזלנו, מדובר עוד בוירוס ״קל״ יחסית בהיקף הפגיעה שלו באוכלוסיות שונות, ולא בוירוס של השמדת האנושות.

ולמרות שהקורונה היא בהחלט לא אירוע ״מפתיע״, השינוי שהיא הביאה, הוא משהו שלרובנו יש קושי גדול, ומובן להתמודד איתו

אנטי-שביר

זה, מביא אותי לספר השני. הספר השני עוסק בשאלה מה הופך אדם, מערכת, לאנטי-שבירה. איך אני פנימה יכול להיות ערוך לברבורים שחורים, לקורונה, ולעשרות משברים אחרים ברבדים שונים, ולהיות יכול להם.

התכונה הזאת או היכולת הזאת, היא לא מובנת מאליה. כל אחד ניכן בה, ברמה כזו או אחרת היא נרכשת, וכמו שריר אפשר לחזק ולאמן אותה בהמון רבדים.

המטאפורה של טאלב מדברת על חבילה שנשלחת בדואר ורשום עליה ״שביר״. הוא מעלה את התהייה, מה הוא ״אנטי שביר״ ? מה ההיפך משביר ?

המחשבה הטבעית של רוב האנשים, היא שההיפך משביר הוא ״לא שביר״. או ששביר = חלש, ו לא שביר = חזק. אבל זאת תפיסה לא נכונה. שביר, הוא חומר שכוחות חיצוניים מופעלים עליו, מחלישים אותו.. עד כדי שבירה.. ואם זו ההגדרה, מה ההיפך של שביר?  חומר שכוחות חיצוניים שמופעלים עליו, מחזקים אותו, הופכים אותו ליותר עמיד, ליותר יכול, לאנטי שביר. זה נכון למערכות כלכליות, למערכות חיסון, לנפש, לגוף והוא פורט את זה בספר בצורה מרתקת, גם אם לא תמיד קלה לעיכול.

התרבות המערבית שלנו היא מאד שבירה, ואנחנו נעשינו מאד שבירים, ולכן לקחת את השריר המנוון הזה, ולבנות אותו מחדש, זה תהליך קשה ומורכב. כל אחד ניכן בעוצמות שונות, וביכולות שונות, והיכולת/אי יכולת לגייס משאבים בעיקר בתוך משברים, היא תוצאה של אימון, או הזנחה.

טאלב מדבר על חשיפה למיקרו משברים, כאמצעי ל״אימון השריר״ והיכולת של הגוף, הנפש,מערכת להתמודד עם בואם של משברים גדולים. לא מדובר באיזה ״תגלית״ גדולה, כמו בניסוח מסודר וארגון רעיוני של איך אתה לוקח את חומר הגלם, במקרה הזה הנפש שלך או הגוף שלך,והופך אותו ל ״אנטי שביר״. איך אתה מוציא אותו מאיזור הנוחות, לרגעים קטנים וקצובים, וככה מגדיל את היכול שלו ״לחטוף״ מכות ולהפוך לאנטי שביר.

נפלתי

אוקי, חפרת לנו. התיאוריה יפה, אבל מה עושים תכלס?

את הקלישאות אנחנו מכירים, אנחנו לא כאן בשביל קלישאות ואני לא כאן בשביל לכתוב קלישאות, אבל כן לנסות לשתף מה עובד, מה אפשר לעשות, מה אני עשיתי ומה עבד לי.

אתחיל ממה אני שיניתי בתקופה הזאת, ואיך אני מתמודד איתה. אתחיל מה הדברים הפחות טובים שהכניסה לתקופה הזאת הביאה, מניח שרובכם תמצאו את עצמכם בה, בקול או בסתר בלב.

– עישנתי. הרבה. זה בלוג שעסק ועוסק לא מעט בספורט. תמיד עישנתי מעט פה ושם, אבל בקורונה העלתי משמעותית. 

– השמנתי – הימים הארוכים בבית עם ילדים, השהייה במטבח כל היום סביב בישולים, שחררתי את הרסן הדל פחמימתי ונפלתי במפל של אכילה גרועה. לא מקצה לקצה, אבל בהחלט לא טובה. עליתי כ 7-8 ק״ג

– הפסקתי לישון – ישנתי בחצי שנה האחרונה שעות בודדות בלילה (4-5 במומצע)

– רף העצבים שלי עלה – מחסור בשינה, עישון, עודף משקל, סירי לחץ בבית 24 על 7… מי לא.. 

– הורדתי פעילות גופנית – כנ״ל

– הטנטון התגבר ומעיק הרבה יותר

ויחד עם זאת, בתוך כל התקופה והמהלך הזה, התחלתי לראות צמתים. נקודות אור.

 

התרוממתי

אז מצאתי את עצמי בתוך הסגר הראשון עם כל הדברים הנ״ל.  כשהסתכלתי על העולם, על המצב, קיבלתי דיכאון. זה באמת באמת מדכא להסתכל על המצב, לא משנה מה התפיסה שלכם לגביו. זה לא רק כאן, זה בכל מקום.

שמתי לב, שכשאני מסתכל לטווחי זמן קצרים הרבה יותר, אני נהיה הרבה יותר אופטימי, ונקודות האור שלי הרבה יותר ברורות. הערב, מחר, שבוע הבא. התקרבתי מאד אל הכאן ועכשיו, כן המשכתי להתעסק בעתיד, אבל בטווחים שבהם אני יכולתי להרגיש שיש לי שליטה, ושיש בהם נקודות אור. השינוי המשמעותי הזה, הקל עלי מאד לצאת מהמקום שמרגיש מיואש, שהכל אבוד, שמה שהיה לא יהיה. בטווחים קצרים, הדברים נראים ומרגישים אחרת, ובתוך מציאות כזאת, זה בעיקר מה שיש.

יחד עם זאת, חלחלה לי ההבנה שמשהו השתנה. שוב, אם הרגשתי בתמונה הכללית שזה קודר, מפחיד, מאיים, זה לא שינה את העובדה, שהסתכלתי לה בלבן של העיניים, וראיתי ששינוי מגיע.

באותה תקופה הגיעה הזדמנות עבורי לשנות עבודה. שינוי שחשבתי עליו כבר שנים, אבל לא העזתי ספק לא רציתי לעשות. באפריל, עמוק בתוך הסגר בבית, בעודי יושב ומנסה לעבוד, הבנתי שהניידות לא תהיה כפי שהייתה, ושאני צריך להערך לעולם אחר. ברגע שהבנתי את זה, יכולתי כן להסתכל על הזדמנויות כשהגיעו. 

נכון, לא לכולם מגיעות ההזדמנויות שהגיעו אלי, אני לא יכול ולא אתקן את היקום או המצב האישי של כולם. אבל כשמגיעה הזדמנות, צריך לתפוס אותה, ולשים אליה לב, לקחת החלטה מושכלת לגביה.

והגיעה כזאת..

ואחרי 12 שנים באותו מקום עבודה, החלטתי לשנות. רק בהחלטה הזאת, היה שינוי עצום בתחושה שלי, תופתעו אבל לרעה.. חרדה עצומה.. שליוותה אותי שבועות..  הייתם נוטים לחשוב שעצם ההחלטה משחררת.. לתפיסתי לא.. הפעולה משחררת, לא ההחלטה..

כשבאמת ביצעתי את השינוי, חודשיים אחרי, אז הגיעה הקלה עצומה.. זה כבר לא משנה אם זאת הייתה החלטה נכונה או לא. אין כזאת, זה תמיד בדיעבד, אבל הייתה החלטה והייתה פעולה.  הגבינה זזה.

ומרגע שהגבינה זזה אתם יותר אנטי שבירים משהייתם לפני. זאת לא קריאה להחליף עבודה, זה רק מצב תודעתי. זה ה zone שיכול להיות לכם בריצה, בטיפוס, באופניים, זה המקום היכול, המנווט והמאפשר.

מתוך המעיין המתחזק, החלטתי להפסיק לעשן, לחלוטין.  מרגע שאתה מסוגל לקבל ולו החלטה קטנה שמשהו שעושה לך לא טוב, אתה מפסיק ומשנה אותו, זה מדבק… זה מעורר, זה נותן כוחות.

מספיק עם עישון חברתי, עם פה ושם ובטח שלא לקנות. הפסקתי ביום אחד, אבל התחלתי לעשות מדיטציה. היה לי חודש קשה, אבל צלחתי אותו. כי המקום שממנו באתי היה זה ששואל את עצמו ״מה חשוב לי״? לא איך אני עובר את התקופה? איך אפשר בלי? מה חשוב לי.. 

ושלא תבינו לו נכון, אלה שעדיין חוטאים.. אני לחלוטין לא שיפוטי, ואני לא הופך את עורי, אינני מטיף לאף אחד, ואינני מנסה לשכנע אף אחד שלא רוצה להפסיק (כרגע או בכלל) להפסיק.. אני כן מנסה להראות למי שרוצה, את הדרך לשם.

בהחלטה להפסיק, היא ההחלטה להסתכל למשבר עמוק בעיניים, ולהחליט שיש לי כלים אחרים להתמודד איתו. זה לא הופך את ההתמודדות ליותר קלה או מבטיח יותר הצלחה. זאת בחירה.

המדיטציה, הכאן ועכשיו, עוזרת לי מאד, ממקדת ומדייקת אותי, ברגעים שבהם אני מרגיש שאני נוזל/מתפזר.. הלוואי והיו לי עוד שעות ביממה לעשות שוב ושוב.. ה well being שלי השתפר משמעותית. זה לא שאין רגעים של לחץ, כולנו חיים בסירי לחץ כרגע, אבל יש לי כלי חזק מאד, שמאפשר לי לרדת מהמקומות האלה, כשהם מגיעים. 

מדיטציה היא כמו אימון, אתה לא רוצה להכנס, אבל כשאתה נכנס אתה לא רוצה לצאת.. זה הרגל שצריך לבנות אותו להתמיד בו.

אותו דבר עם התזונה והספורט. בדיוק אותו דבר. ההחלטה לחזור למסלול היא החלטה, והיא תגובת שרשרת לדברים האחרים. הרבה יותר קל להכנס אליה ממקום מאפשר, ואז יותר קל לדבוק בה.

ושינה? יש לי מקום לשיפור. כאן עוד לא פיצחתי את הבעיה לחלוטין.. עדיין לא חזרתי לישון כמו שאני רוצה / יודע ויכול.. אני הולך לישון מאוחר מדי, קם מוקדם (כמו שאני אוהב), ואכן בימים שאני הולך לישון מוקדם, אני ישן מספיק, אבל זה קורה פחות.. פשוט כי שעות הערב, נהיו באמת שעות של פניות בזמן שרוב היום העסוק בין עבודה לילדים.

 

דבר נוסף שעשיתי: הורדתי חשיפה לתכנים, לרשתות חברתיות, ובכלל לכל דבר שהוא לא חיובי ובונה. תכנים שליליים החוצה. זה לא עצימת עין, זאת בחירה בדרך ההסתכלות על הדברים.

מה הלאה?

מה הלאה? בחיי שאין לי מושג. אין לי מושג מה יהיה, אין לי ידיעה יותר טובה משלכם לאן כל הדבר הזה הולך.

הדבר שאני כן יודע, הוא שבתוך האי ידיעה, והחיים בתוך חוסר ודאות, יש לכם, לי ולנו את היכולת לבחור את הדברים שבהם אנחנו יכולים לייצר ודאות, חיים יותר נוחים ונעימים בתוך תנאי אי ודאות מסביב.

השליטה היא אשליה, אבל היכולת לנהל את המחשבות/הרגשות/ההרגלים/הויתורים במקום שהם ינהלו אותך, הם משאב פנימי שאתם יכולים לעבוד עליו.

לכל אחד יש את הדרכים שלו, וכמאמר הפתגם החביב עלי, לפסגת ההר לא איכפת מאיזה כיוון הגעת אליה.

יש כלים, יש צמתים, יש בחירות, יש נקודות אור, וצריך להיות עירני כדי לא לפספס, ולהיות מסוגל להחזיר את הרכבת למסילה, או בכלל לגלות פניה חדשה שלא הכרתם.

אני חושב ששינוי גדול מתחיל בסדרה של הרבה שינויים קטנים. הרוב לא יכולים לקפוץ מאפס למאה. בשינויים קטנים אני לא מדבר על לרדת מ 20 סיגריות ל 10.  אלא על שינוי מ 1 ל 0 או ההיפך. שינוי שלם וקטן, אבל כזה שאתם יכולים לדבוק בו. כמו מיקרו-סטרס קטן, שאתם לוקחים על עצמכם, אבל נותן משהו שהופך אתכם לקצת יותר אנטי-שבירים.

זאת יכולה להיות הסתכלות על הדברים, זה יכול להיות שינוי תזונתי, שינוי ביחסים, שינוי בחשיפה שלכם לתכנים, שינוי בפעילות הגופנית, מדיטציה קטנה של דקות בודדות ביום.. הדברים האלה מצטברים.. גם אם האפקט שלהם יורגש רק לאחר שבועות.. התמדה היא שם המשחק.

צאו מאיזור הנוחות, בקטן, שם מתחילה תחושת החיות האמיתית. שם התקווה, משם מגיעים גם השינויים הגדולים.

שנעבור את התקופה הזאת בשלום, בבריאות בגוף ובנפש, ביחד, ונחזק אחד את השניה. אני כאן לכל שאלה/מחשבה/שיתוף ואשמח לשמוע ולקרוא דעות ומחשבות על מה שכתבתי.

עצות להורים צעירים – תזונה, כושר, שינה, מנוחה ועוד

נובמבר 21, 2019 9:14 7 תגובות rpergamin

שנה. שנה עברה מאז כתבתי לאחרונה פוסט בבלוג, וזה לא שלא רציתי. הפוסט הזה הוא בקשר ישיר לסיבה שבגינה לא ממש כתבתי. החיים כאן והעומס מאלצים לייצר סדרי עדיפויות בחיי, ולצערי הבלוג נדחק אחורה.

זה לא אומר שאני לא חושב, לא חוקר, לא בודק והפסקתי לחיות (למרות שלעיתים זה מרגיש כך), זה רק אומר שפחות שיתפתי אתכם.

אז הפוסט הזה, הוא סך המחשבות שלי על השנים האחרונות שלי כהורה לילדים צעירים, כמי שהרבה עסוק בגוף שלו (תזונה,  פעילות גופנית) וב well being שלי ושל הסובבים אותי.

אני רוצה לנסות לשתף אתכם בתובנות שלי, על מה אני חושב שנכון לעשות בתקופה הזאת בחיים, לשתף אתכם בהצלחות ובכשלונות שלי, ואולי גם איזה זוית מקורית או אישית על הדברים. 

בואו נתחיל. אני אבא לשלושה ילדים. נכון ליום כתיבת הפוסט (נוב 2019) בגילאי 9,6,4.5, מה שאומר שב-5 שנים עשינו שלושה ילדים, וזה קשוח, לכל הדעות. זה אומר ש-9 שנים אנחנו בניהול בית שיש בו ילדים קטנים, החל בתינוקות בני יומם ועד ילדי גיל בית ספר יסודי.

אחת הקלישאות שאני מפזר כבר שנים, כשאני מדבר עם מי שעתיד להיות הורה, הוא שעושים הכנה ללידה, אבל לא עושים הכנה להורות, וגם אם יש כזו, אין שום דבר שיכין אותך למה שיגיע אחרי, להתמודדויות שתיצרך להיות יכול להן, ובעיקר ובעיקר לעייפות. עייפות ככפתור ווליום, שמלווה אותך כמה שנים טובות, ומגביר את כל האספקטים השליליים של החיים (סטרס, חשקים באוכל, היעדר אנרגיה, מריבות, ועוד)..

לתחושתי, הרבה פעמים, הורות לילדים קטנים, בפני עצמה, היא לא קשה לוגיסטית, כמו שהיא מקבלת עוצמות של קושי בגלל העייפות, ובגלל המתחים והלחצים שהיא מייצרת בבית.

אין לי יכולת להכנס לדינמקיה של כל בית ובית, אצל כל זוג ההורות מתנהלת אחרת, ואין בהכרח איזון בחלוקת הנטל, לכאן או לכאן, לכולם קשה. זה פשוט קשה, בהגדרה.

עם שניים זה נהיה עוד יותר קשה, ועם שלושה זה קשה מאד, בעיקר כשהם צפופים וקטנים.

אני רוצה להתרכז בפוסט הזה באספקטים הגופניים שלכם כהורים. בעובדה, שהכניסה להורות מביאה איתה לא מעט פעמים נטישה מוחלטת של נסיונות לייצר דפוסי תזונה פעילות שהיו בהיותכם רווקים, ללא ילדים, ושמתנפצים תוך שבועות אל הסלע, אחרי ההופעה של הילד הראשון או השני. משם, בדרך כלל, מתקשים להתרומם. מה שראיתי לא מעט פעמים, זה או מגמה של הזנחה וויתור מוחלט (ולא חסרים אבות צעירים עם בטן/כרס, מראה מרושל וגו, וגם אמהות שפשוט מוותרות על עצמן אחרי הלידה), או ניסיון לתקן, בהפוך-על-הפוך, בעודף פעילות, או בהקצנה למגמה מסוימת שמביאה להישגים קצרים, אבל אז לפציעות/תסכול/אשמה וחוזר חלילה.

 במחשבות שלי על התקופה הזאת יש שלושה כובעים שאני יכול להצביע עליהם כהכי משמעותיים לצליחת התקופה הזאת בצורה מיטבית (נכון לחיים בכלל, אבל בפרט בתקופה הזאת): שינה, תזונה ופעילות גופנית,

 

שינה

מתחיל מהקל אל הכבד. כי באמת כאן לא יהיו לי המון עצות. עייפות היא אחד המפתחות המרכזיים לחוסר היכולת להיות בעלי מוטיבציה, לא להכנע לחשקים במזון, למתח, לויתור, לעצלות וכבדות.

השינה של בני הזוג מאד תלויה בילדים וגם בהרגלי הלילה שלכם. הילד של השכנים תמיד יש לילות שלמים, ושלכם לא. ואולי כן, ואולי זה משתפר, אבל גרף העייפות הולך ומחמיר, לא משתפר. העייפות מצטבר, וגם אם חודשים זה לא מרגיש ״נורא״, ואפילו משמרים הרגלים מהשנים שלפני הילדים, המחיר של העייפות בו יבוא.

אי אפשר להקל בחשיבות של השינה, וקל מאד להגיד שצריך לישון 7-8 שעות כל לילה, אבל זה פשוט לא מעשי. זה קורה, רק אם אחד מבני הזוג לוקח את הכל עליו, והשני ישן כמו בול עץ.. לדעתי, זה לא קורה הרבה, וזה בטח שלא מתכון לזוגיות בריאה, אבל זה לא פוסט על זוגיות 🙂

בהנחה ששניכם קמים בלילה, העייפות אצל שניכם תצטבר ברמות שונות, וזה רק שאלה של זמן עד שהיא נותנת את אותותיה.

אחרי שנים של עייפות, גם כשהגענו למנוחה והנחלה של לילות שלמים לכאורה, עדיין לא קמים כל הזמן רעננים, והשינה לא חוזרת להיות מה שהייתה. ולכן, אחת התובנות המרכזיות שלי, שלקח לי זמן להבין אותה, שאני צריך לעשות התאמות בחיי לעובדה שאני עייף, ולהשלכות שיש להן על חיי, ואתייחס לזה בתזונה ובפעילות הגופנית.

בין אם אתם כאלו שהולכים לישון מאוחר, או כמוני, ציפורי בוקר, ברור שעדיף לנסות לישון כמה שיותר, שנ״צ איפה שאפשר, וכמובן להמנע מסתם פעילות סרק על חשבון שינה (צפיה בנייד וגו). 

השינה היא מפתח מרכזי ליכולת שלכם להתמודד עם האתגרים שהחיים מביאים עליכם בשנים האלה, בהיבט הנפשי והפיזי.

אתם תהיו חייבים לותר במידה מסוימת על ההרגלים שסיגלתם לעצמכם טרום עידן הילדים, כי התנאים השתנו, וגם הגוף ישנתה. זה לא בהכרח אלמנט שלילי, כי חלק מההרגלים (כמו ריצה), הם כאלו שמזמן הייתם צריכים לשבור בצורה כזו או אחרת, כי בכל מקרה הם לא היו מחזיקים לאורך שנים בעצימות שבה עשיתם אותם, וההורות היא זרז לתהליך הזה.

אני חושב שאחד המפתחות בהקשר של שינה, הוא להכיר בעובדה שעייפות הולכת לבלות איתכם בשנים הקרובות, לא לפחד ממנה, לא לנסות להלחם בה כי היא תנצח, ולפעול בגבולות הגזרה והרמזורים שהיא מאותת לכם.

היו שבועות וחודשים שלא הבנתי מדוע אני לא מצליח לעשות דברים מסוימים, עד שנפלה לי ההבנה, שפשוט יש חסמים חדשים ואני מתכחש להם, וגם אם הם לא קשורים ללילה כזה או אחר, הם קשורים לעומס שהגוף נמצא בו, והוא מאותת לכם להאט/לעצור/לשנות.

נסו לישון כמה שיותר, תכניסו שנת צהריים אם אפשרי, אבל גם אל תבהלו מהלילות הלבנים, מימים ארוכים.. תהיו רכים וגמישים עם עצמכם כלפי הגוף, אחרי לילות קשים, כי להכנס בגוף ברבאק, באימון יתר, למשל הוא מתכון בטוח לפציעה, תסכול, תזונה לקויה ועוד..

 

תזונה

יאללה, בואו נצלול לנושא הכי שנוי במחלוקת ביקום, בקרב כל מי שעוסק בגוף שלו, במראה, במשקל, בביצועים, וגו..

הפוסט האחרון שלי בבלוג, שנה אחורה, תיאר את הדרך שאני עברתי אל התזונה הקיטוגנית. אני עדיין בתזונה, דבק בה עם סטיות קלות מאד לכאן או לכאן, בעיקר מקפיד על תזונה דלת פחמימות.

אני ממליץ בחום לקרוא את הפוסט הזה כי הוא מאד מקיף, והוא מתאר את מה שעבד ועובד עבורי. 

מה כן הייתי רוצה להוסיף לכם על מה שכתבתי בפוסט ההוא ? 

לדעתי השינוי המרכזי שקורה במעבר מחיים ללא ילדים להורות, הוא שינוי מטבולי משמעותי שמחבר אלמנטים של עייפות, גיל, סטרס ועוד.. אני חושב שתזונה (תהיה אשר תהיה אמונתכם) היא דבר שאדם צריך לדבוק בו בלי קשר להיותו הורה או לא, אבל בהחלט השילוב של עייפות-היעדר/מחסור בפעילות גופנית/תזונה לקויה יוצר מציאות מטבולית חדשה ומשתנה.

מה שעבד לכם עד היום, יפסיק לעבוד. הרגלים קטנים שליליים עשוים להפוך להרגלים גדולים שליליים ושחרור רסן מוחלט. הדבר הזה מוביל הרבה פעמים להזנחה, או כמו שציינתי למעגל תיקון, וניסיון לתקן את המשקל/מצב גופני באמצעות פעילות גופנית, אימון יתר על הגוף העייף שגם לא מביא את התוצאות (אולי בטווח מאד קצר) וגם מוביל לפציעות, תסכול, השמנה חוזרת וחוזר חלילה.

הנסיונות להכנס למסגרות שמציעות תרופת הרגעה תקופתית, או מנסות לייצר לכם מציאות שאתם לא מסוגלים לעמוד במה במצב הנוכחי של החיים שלכם הן מתכון לתסכול וכשלון.

ובכלל, אני חושב שהשינוי התזונתי במצב של הורות, היה ואתם מגיעים לשינוי כזה, בתקופה הזאת, צריך להיות הבנה שהפעם זה שינוי תפיסתי של דרך חיים, ולא רק של ״תקופה״.

הרבה זמן, למשל, לאחר לידת הבכור וגם הילד השני ביליתי בשומרי משקל, ניסיתי את מה שעבד לי נהדר לפני ההורות, וזה פשוט לא הצליח. וזה לא בהכרח כדי להכנס לדיון על תזונה, ועל שומרי משקל כשיטה טובה/גרועה, אלא כי המציאות היא כזאת שללכת לפגישה בשבוע, לשלם כסף, לקבל משימות ויעדים שאתה לא מצליח לעמוד בהם ביום יום שלך, לא מביאים תוצאות, אלא מביאים לתסכול וייאוש

 

השינוי הגדול שלי הגיעה כאשר הבנתי שאני צריך לעשות שינוי מהותי בתזונה, כדי לתת לגוף שלי משהו שהוא יכול לעמוד בו, ויקל עלי את ההתמודדות עם העייפות ועם השינויים בפעילות הגופנית וביכולות הגופניות שלי.

כבר לא יכולתי ״לרוץ את עצמי״, לירידה במשקל. הגוף כבר לא נותן. להרגיש שהיה לך יום אכילה רע, לצאת למחרת לריצה בבוקר, לרצות לרוץ 10 ק״מ הוא משהו שהיית עושה בקלות וגרם לי להרגיש נהדר עם הגוף. פתאום ״אותה ריצה״ כאשר מצאתי את עצמי עובר להליכה אחרי 2-3 ק״מ, כי אתה פשוט עייף… זה מתסכל, זה לא מביא תוצאות, וזה יוצר היעדר מוטיבציה. 

הפתרון בעיני, הוא לא דויד גוגינס סטייל (בתקופה הזאת) של להכנס בגוף ברבאק, כי זה יוביל לשבירה. זה לא נכון. זאת לא תקופה שצריך להכניס את הגוף לסטרס, הוא כבר בסטרס, וצריך לעבוד בתוך גבולות המעטפת שלה.

 

לטעמי יש שני לקחים מרכזיים שאני לוקח מהפוסט ההוא שאני חושב שהם ישימים לגברים, וגם לנשים לתקופה הזאת, ישימים גם לגישות תזונה שונות (טבעונות, צמחונות, פליאו, קיטו וגו)… 

שני הלקחים הם תזונה דלת פחמימות והצום לסרוגין, ואני רוצה להתייחס קצת ולהפריד בין השניים.

אפשר לאכול תזונה דלת פחמימות מבלי לצום לסרוגין, ואפשר לצום לסרוגין מבלי להיות בהגבלת פחמימות קשיחה כמו בתזונה קיטוגנית. 

 ראיתי הצלחות וכשלונות בשתי הגישות. כמובן שאפשר להיות בתזונה דלת פחמימות עם צום לסרוגין (שבפועל היא תזונה קיטוגנית גם אם ברמה נמוכה של צריכת שומנים), ואני חושב, אישית, שהיא האידיאל לשאוף אליו, אבל יחד עם זאת, צריך להיות ריאלי ביחס למה יכול לעבוד לכם בתקופה הזאת בחיים. כמו בפעילות גופנית, גם כאן, המפתח הוא לייצר התנהלות שאתם יכולים להחזיק בה לאורך זמן.

אחד העניינים המרכזיים הוא גם לייצר ציפיות ריאליות כלפי הגוף שלכם. לעייפות והמתח יש השפעה עצומה על המטבוליזם, ומה שעבד בקלות לפני לא בהכרח יעבוד, וגם התוצאה שאתם מפנטזים עליה, היא לא בהכרח ברת השגה בתקופה הזאת.

צריך להיות סלחניים כלפי עצמכם. סלחן לא פירושו ותרן, סלחן אומר שאתם פועלים במסגרת הגבולות גזרה של הגוף בתקופה הזאת, לא מנסים להביא אותו לקצה או ליעד נכסף, לא מנסים אלמנטים קיצוניים  (כמו פעילות גופנית מוגזמת,) להביא אתכם לפסגה שתגעו בה, ואז תתגלגלו למטה במהירות גדולה.

הבנה חשובה שצריכה להיות לכם, בטח מהיותכם קוראי הבלוג הזה, היא ששליטה על המשקל מגיעה מהתזונה ולא מהפעילות הגופנית. הפעילות הגופנית היא ״בונוס״ נפלא, היא דבר נהדר, אבל היא לא אמצעי שליטה על המשקל שלכם, זאת משוואה שאם הייתה, חייבת להשתנות.

 

מה כן עובד לטעמי ? 

– הגבלת פחמימות – לטעמי ללא ספק, זה עניין מרכזי. זה שינוי עצום, בכל בית, בטח עבור מי שלא עשה את זה, ובעיקר עבור גברים. הגבלת פחמימות, לטעמי היא המפתח לתחושת חיוניות גופנית, ללא קשר למשקל.

כמה שיותר מהר תאמצו הגבלת פחמימות, כך לדעתי תרגישו יותר טוב. מדוע ? פחות עייפות, ירידה של המאגר הגילקוגני והרגשה טובה במותניים, באגן, אצל גברים ונשים כאחד. הרגשה טובה עם עצמך, היא מפתח מרכזי לחיוניות, להתמדה בתזונה, לביצועים באימון וגו..  

לעיתים ,על אף שלא בהכרח, מגיע שחרור רסן תזונתי עם העייפות שמובילה לחשקים גדולים יותר לפחמימות שמספקים ״אנרגיה״ מהירה, עליה בערכי סוכר וגו.. לעיתים אנשים ״ממשיכים״ לאכול את מה ששמר עליהם טוב לפני ההורות, ולא רק שזה לא ״עובד״ יותר,  לעיתים משמינים, מאבדים מסת שריר בשילוב עם עייפות וירידה בפעילות הגופנית, נכנסים למקום לא טוב של הרגשה רעה ותסכול, ולא מבינים למה ״זה לא עובד״.

העייפות מייצרת חשקים, החשקים באים בדרך כלל לפחמימות,למה שזמין וזה אומר נשנוש, אכילה תדירה, בחירה לא מושכלת של מזון וגו.. זאת לא תקופה בחיים שבה ״תכינו לעצמכם אוכל, תתכננו מראש״ עובד ממש טוב. כן, תמיד יש כאלו שמצליחים, אבל אצל חלק לא מבוטל מדובר על חיים ״מיום ליום״ וסוג של מאבק הישרדותי עם השגרה האינטנסיבית ונסיון לעשות ״את הדבר הנכון״. ולכן, אני חושב שצריך לעשות שינוי מהותי שיוריד חשקים. הגבלת פחמימה, והוצאה של פחמימות מסוימות באופן מוחלט מהתזונה, היא מפתח, לטעמי, להצלחה בלייצר משהו שיחזיק לאורך זמן עם שליטה יותר טוב בחשקים והרגשה פיזית טובה.

אני חושב שהגבלה פחמימתית היא טובה לגברים ונשים כאחד, ומה זה אומר, כתבתי בפוסט ההוא, ואין טעם לחזור על הכללים שוב.

 

– צום לסירוגין – 

היכולת להעביר פרקי זמן משמעותיים ללא אכילה הייתה מפתח עבורי בהצלחה בתזונה דלת פחמימות.  אני חושב שמדובר בכלי עצום בחשיבות שלו, עבור מי שאכילת כפייתית, נשנוש כרוני ומאבקים עם אוכל בחיים הם עניין מרכזי.

מהרגע שהצלחת להעביר פרקי זמן של 16-18-20-24 שעות ללא קלוריות (רק מים/קפה/תה) ולהכניס את כל האכילה שלך לחלון זמנים, יש גם הרגשה פיזית טובה, גם שחרור עצום מההתעסקות עם אוכל, תחושת שליטה וגם הרגשה של סיפוק גדול. גם יש תוצאות: ירידה במשקל, הרגשת lean, ואפילו חיטוב ללא פעילות ובעיקר תחושה חזקה  של ״אני בעל הבית״ של הגוף, של הפה, של הדלק שנכנס.

אבל, יש כאן אבל. לעיתים מצליחים בצום לסרוגין, ולעיתים לא. לעיתים יש תקופות שממש כמו עם פעילות גופנית, למרות שכבר עשיתם צומות, אתם מתקשים עכשיו לצום אפילו 12 שעות (כולל לילנ), ואז נסיון ״לצום בכוח״, מייצר בדיוק את אותו תסכול של ריצת 10 ק״מ שאתם פשוט לא מצליחים לסיים… 

אני חושב שצומות לסרוגין הם כלי מאד חזק, בתקופה שבה מרגישים שהם עובדים, אבל לא לנסות אותם בכוח, כי סופם גם להיות חרב פיפיות, פיצוי יתר, גלישה חזרה לפחמימות ועוד…

צום לסרוגין כן מאפשר למי שלא מוותר על פחמימות, להשיג שליטה יותר טובה והקטנה של כמות הפחמימות שמכניסים (בעיקר בגלל הירידה בתדירות האכילה, כי יש מגבלה על כמה אוכל אפשר להכניס בחלון אכילה). מצד שני, אכילה של פחמימות גרועות כאלה ואחרות, מייצרת חשקים ומקשה על היכולת להעביר פרק זמן משמעותי ללא אכילה.

דבר נוסף שראיתי אצל נשים, הוא תופעה של השפעה של צום לסרוגין על מחזור, אצל חלקן שיבש, אצל חלקן סידר. חשוב אצל נשים גם לזכור שאשה מניקה, צריכה התייחסות שונה לחלוטין לגוף שלה, בתקופה שהוא מספק מזון לתינוק. לכן, אני גם חושב שצום לסרוגין עשוי להיות פחות מתאים לנשים, אלא אם כן הוא מגיע באופן טבעי לחלוטין, מהגבלת פחמימות, עליה בשומנים, וירידה בתחושה הרעב והחשקים… אני לא משוכנע שהייתי מציע לאמא לילדים קטנים ״לנסות״ צום לסרוגין, אלא אם כן זה היה פועל יוצא טבעי של הורדת הפחמימות בתזונה.

זה כן יעבוד מצוין לגברים, לדעתי, ללא הבדל. גברים יכולים רק להרוויח מזה, אבל לא תמיד זה ישים, לא תמיד יש רצון, לעיתים יש פיתויים (מקום עבודה עם אוכל זמין ותדיר), ולכן צריך לבחור שוב תבנית שאפשר לעמוד בה לאורך זמן.

מה לגבי קפה ומשקאות אנרגיה ? אמרתי לכם שבבלוג הזה אני לא מטשטש נושאים ונוגע גם בפינות האפלות. לעיתים העייפות מכניעה וצריך אנרגיה. קפה אני אוהב מאד, ואני שותה אותו בשנים האחרונות נקי, ללא חלב, במקינטה ומשקיע בקפה טוב. בתזונה דלת פחמימות, זאת אחת ההנאות הקטנות שנשארו. ממליץ לכם בחום להעיף את החייזרים מהקפה כמו חלבים וגו, ולעבור לשתות קפה, לכשאתם שותים, נקי. מומלץ לקנות מטחנה ופולי קפה טובים. אני עושה קפה במקינטה,אבל גם קפסולות יעבדו אם זה יותר פשוט עבורכם.

משקאות אנרגיה ? היו ימים והיו רגעים ששתיתי משקאות אנרגיה ללא סוכר, כי העייפות הייתה קשה מנשוא והייתי צריך לתפקד. אני לא צדיק ולא צדקן, desparte times call for desparte moves. קפה לא מעורר אותי בעליל, ומשקה רדבול/אקס-אל/בלו ללא סוכר כן. מדובר במשהו שממש לא כדאי להכניס לגוך ? כן. לא בריא ? ברור. התייחסתי לזה כ״אקמול לעייפות״ במקומות שהייתי צריך, וראיתי את זה, לטעמי, כרע במיעוטו. הצדקנים יגידו ״ איך אתה יכול לכתוב על תזונה ועל בריאות ובו זמנית לשתות משקה כזה״ ידה ידה..  אז ממש כמו כאלו שלא לוקחים תרופות, ככה אני מתייחס לאלו שדנים לחומרה את ההיבט הזה. זה לא טוב לחיות על אקמול, אבל אם יש כאב ראש ולקחתם אחד, וזה עזר לכם לתפקד, אז זה מה שזה.

אני מזכיר לעצמי שאני צריך לחיות החיים שלי, שאי אפשר להיות 100% 100% מהזמן, ולא לרצות את התנאים המחמירים והצדקניים שבהם אחרים בוחרים לחיות את חיים. זה בדיוק המקום של כל אחד לעצמו ומה שעובד לו. דין אתם נותנים לעצמכם ולמשפחה שלכם, ואתם צריכים לתפקד.

מה שכן  ? להמנע ממשקאות דיאטיים כמו דיאט קולה/זירו וגו.. לא רק שהם לא ממש מעוררים, הם מייצרים חשקים, ומביאים להשמנה ואכילת יתר לא פחות מממתקים ואחרים. הם משבשים את הפעילות המטבולית, ואני אישית ממליץ להמנע. זה גמילה כמו מפחמימות, אבל מעט יותר קלה. ממליץ לעבור לסודה.

הגבלת פחמימות ופרקי זמן משמעותיים ללא אכילה, הם לטעמי האישי, מכל מה שלמדתי בשנים האחרונות, מפתח להצלחה לשמור על יציבות התזונה, ושמירה על משקל. הצורך לחסל את ״החשקים״ שמגיעים עם העייפות, והצורך באנרגיה.

 

פעילות גופנית / תחזוקה

הייתי רוצה לפתוח בלהגיד לכם, שאפשר, בתקופה הזאת בחיים, לתחזק מצב גופני סביר גם בלי למלא את הרובריקה של פעילות גופנית. לדעתי, ומתקופות כאלה שעברתי, זה בהחלט אפשרי. מה הכוונה אפשרי ? אפשרי בהיבט, שאם תקפידו על תזונה, והשינה תהיה יחסית סבירה, יחד עם הפעילות המינימלית שאנחנו עושים ביום יום, מי שלא עובד בעבודה פיזית, תהיו במצב גופני תקין. כמו שציינתי, בעיקר בתקופה הזאת, עצם השליטה באוכל, ובתזונה היא המפתח למצב גופני ומטבולי תקין.  פעילות גופנית היא נהדרת, אבל היא בונוס.

ולכן, נקודת המוצא שלי לפעילות גופנית בתקופה הזאת היא להתייחס אליה לא כאל אמצעי לשליטה באכילה/איזון האכילה או הרזיה, אלא כאמצעי תחזוקה. זה גם הזדמנות לשחרר אובססיות והרגלים, למשל לריצה, ולהכניס גיוון..  תעמיסו יותר מדי, והגוף כבר יאותת לכם שקשה לו…

עכשיו, אני לא נכנס לפינות של כאלו שמנהלים אורך חיים של ספורטאי תחרותי חובב (איירונמן, מרתוניסטים, אולטראיסטים וגו)… אני חושב שבתקופה הזאת בחיים, אלא אם כן בן הזוג שלך מצליח לשחרר אותך לנהל אורך חיים ספורטיבי מלא (שינה,תזונה,אימונים), אתה צריך לשים את ההישגיות בספורט בצד, ולקבוע רף הרבה יותר צנוע של הישגיות, שהוא עצם הפעילות, סוג הפעילות ותדירות.

יש עוד משאב נוסף שהסתתר בין השורות גם בשינה, גם באוכל, והוא נוכח גם כאן, והוא משאב הזמן… יש לכם פחות זמן, ה-ר-ב-ה פחות זמן… בכללי.. אם לפני עידן הילדים יכולתם לצאת לריצה/רכיבה/אימון של שעתיים, או לנסוע ברכב למקום תחילת אימון וגו.. עכשיו זה נהיה קשה יותר, מאתגר יותר עד בלתי אפשרי..

כאן הרבה פעמים העניינים מסתבכים..

יש אנשים שמגיעים לתקופת ״השפל״ הזאת מתקופה מאד פעילה, וחווים תסכול גדול בירידה בעצימות, במשך האימון, בתדירות האימונים, וזה גם משפיע על הבית. יש כאלו שמלכתחילה לא היו פעילים יותר מדי, אבל העייפות, הקושי והיעדר הזמן הופכים את הפעילות הגופנית שעשו לעוד יותר נידחת… ועכשיו, הם בטטות ספה ומתקשים בכלל להרים את עצמם, בין אם פיזית, ובין אם כוח רצון.

בשנים האחרונות עברתי גם תקופות שונות של פעילויות שונות, החל מנסיון להמשיך את הריצה שהייתה דומיננטית באותה עצימות (ונכשלתי), דרך משחק חברתי אבל אינטניסיבי מאד כמו אולטימט פריסבי, ועד אימוני כוח ואימונים פונקציונליים.

אפשר להמשיך לרוץ, מה שסביר שיקרה לכם הוא שהמרחקים ירדו, ו/או הקצב ירד ולאט לאט עשויה להגיע שחיקה, בעיקר אם הייתם רגילים לעצימות גבוהה הרבה יותר. ובכלל, כתבתי בעבר, על הצורך להשתחרר מאובססיה לסוג אימון אחד שמפעיל קבוצת שרירים אחת בלבד.

גם בתקופה שעוד רצתי המון, ידעתי שאני חייב לגוון, שחייבים אימון קרוס, או לגוון, אבל הכיף שב flow והעובדה שאין בעצם אילוצים אמיתיים שיגרמו לך להפסיק את ההרגל, גרמו לי להמשיך לעשות את הדבר שאני פשוט עושה…

אבל לאט לאט קרה בדיוק מה שתיארתי. המרחקים ירדו, הופיעו כל מיני כאבים, זמנים התקצרו. יוצא לרוץ רק מהדלת, ואז מוגבל גם בגיון ולאט לאט מגיעה שחיקה.

לאחר מכן התחלתי לשחק אולטימט פריסבי. מדובר בספורט קבוצתי וכיפי במיוחד, אבל אינטנסיבי מאד. מה גם, שהמשחקים היו ב 21:00 בערב, למשך כשעתייים..  שעות שבהן, מצד אחד אתה כבר פנוי אחרי הרדמות, מצד שני הגוף מפורק מעייפות, וגם אם ״שוכחים״ ממנה לתוך המשחק, האפקט מגיע אחרי והוא מצטבר. ואכן, לאחר כמה שבועות התחילו להופיע סימנים של כאבים במפשעה מה שנקרא ״הרנייה של ספורטאים״. בהתחלה היה קשה לזהות, אבל די מהר הבנתי מהיכן זה מגיע והפסקתי עם הפריסבי. כמו שהפסקתי, הפסיקו הכאבים. בהחלט יתכן שהעצימות של המשחק וההשפעה שלו עלי היא לא דבר שיקרה לכל אחד, והיא לא רק תוצר של מצב גופני ותחזוקתי ירוד בתקופה כזאת של החיים, אבל אין לי ספק, שבתקופה אחרת בחיים, הייתי מצליח לנהל אותו הרבה יותר טוב.

ואז לאט לאט חזרתי למאמר ההוא ולעצות הכל כך פשוטות שבו, שהיו די ברורות לי, אבל גם התקשתי לשחרר את ההרגלים הישנים, גם התקשתי לאמץ הרגלים חדשים, יחד עם מציאת המסגרת/דרך שתאפשר לי להתמיד.

מה בעצם העניין? אני לגמרי מסכים עם המאמר, מנסיוני האישי, וחושב שהגישה שלו היא נכונה. דבר ראשון הוא לאמץ מדיניות של פעילות לפרק זמן קצר יחסית (20-40דק) אבל כזו שאתה יכול לעמוד בה, ולעשות אותה בתדירות קבועה. אפשר לקרוא לזה מיקרו-סטרס, אפשר לקרוא לזה אימונים קצרים.

אבל אם הייתם נדרשים לבצע פעילות של 20דק, גם אם היא קשה ״יחסית״ עדיין זה יהיה לכם יותר קל מבחינה לוגיסטית, מאשר לצאת למה שתכננתם שיהיה שעה ריצה והפך לשעה וחצי כולל הליכה. אבל לא רק זה, תגלו גם שהאפקטיביות של האימון הקצר (בהנחה שהוא אימון טוב), אפקטיבי יותר משעה בינונית. 

כאן אני מגיע לגישות האימון השונות של אימונים קצרים. מניח שחלקכם שמע על HIT – High Intensive Training, אימון קצרים בעצימות גבוה. קרוספיט, אימון פונקציונלי, טבטה ואחרים… לרוב באימון יש כאלו שאוהבים להתאמן לבד, ויש כאלו שצריכים את הקבוצה. יש כאלו שאצלם קבוצה יוצרת מוטיבציה, וכאלו שרק המחשבה שהם צריכים לעשות את הפעילות ליד משהו, או להכנס לרכב ולהגיע לאימון עושה דיכאון…  הם מעדיפים לבד, בלי עיניים בוחנות, בקצב ובשקט שלהם. אני שייך לקבוצה השניה.

 כשיצאתי מ״ איזור הריצה״, הדבר הראשון שעלה לי לראש הוא קרוספיט. אין שום ספק שקרוספיט הוא גישת שיש לה הרבה יתרונות, החל מעבודה על כל מערכות הגוף, דרך אימון פונקציונלי, אימון קצרים, כל פעם קבוצת שרירים אחרת וגו… יחד עם זאת, אני לא משוכנע שקרוספיט הוא האימון המתאים למי שנמצא בתקופה כזו של עייפות וסטרס בחייו.  דבר ראשון, כמו שציינתי וזה אישי, הצורך להגיע לבוקס, שזה אומר להכנס לרכב ולנסוע כדי לעשות אימון של 45דק מבחינתי הוא הפך את כל הרעיון ללא רלוונטי. אין מצב שאני משקיע חצי שעה של נסיעות כך או כך, וגם אני לא רוצה או זקוק לאלמנט הקבוצתי והקהילתי של הבוקס הקרוספיטי, שמבחינתי הוא מכביד. ברור לי שיש כאלו שעבורם זה יהיה בדיוק ההיפך והוא ייצר עבורם מוטיבציה. העניין השני הוא עניין העצימות, אימון קבוצתי ובקרוספיט ספציפית כשפעילות היא של מקסימום חזרות, גם אם זה בזמן קצר, יש פוטנציאל החמרה של עומס וסטרס, כזה שאני לא בטוח בכלל שהוא טוב לגוף בתקופה הזאת בחיים.. כמובן, קרוספיטרים בנשמה יגידו שמאמן טוב יתאים את התוכנית/אימון, ואף אחד לא צריך לעשות ״מעל״ מה שהוא יכול.. יחד עם זאת, אצל רבים, בעיקר בתקופה הזאת, הם לא ממש יודעים מה הם יכולים, ובסביבה ״דוחפת״ (במובן החיובי בזמנים אחרים), ידחפו את עצמם יותר מדי.

לכן, אני חושב שאם קרוספיט, אז בעצימות נמוכה יחסית, למי שצריך את המסגרת, הקבוצה והתמיכה.

מה אני חיפשתי? אני חיפשתי אימונים קצרים, נטולי אמצעים, שאפשר לבצע בבית. חיפשתי משהו שיאפשר לי להתאמן לבד, כמעט בכל תנאים, ללא אביזרים מיוחדים, וגם עם השתנות של היכולות והעצימות שלי. היו לי מחשבות על מכונת חתירה ורעיונות אחרים שהתפוגגו די מהר.

החסרון של תוכניות אימון שבונות לתקופה, שהן קשיחות מדי לתנאים המשתנים של הורות צעירה. יכולים להיות בתקופה כזאת שבועות ואף חודשים קשים שמשבשים את התוכנית ואת העצימות, מורידים מהפסים ואז קשה מאד ויש הרבה תסכול. 

ואז בתקופה מסוימת, במקביל להתבססותי בתזונה הדלת פחמימות, חבר הציע לי לבדוק את FreeLetics שהיא אפליקצית אימון שמבוססת על משקל גוף. מה זה אומר? בעקרון כל התרגילים יכולים להתבצע ללא שום אביזרים, ומבוססים רק על משקל גוף. אפשר להכניס אביזרים, אם רוצים, זה מוסיף, אבל זה ממש לא חובה.

אם הייתם באים אלי כמה שנים אחורה ואומרים לי שאתאמן עם אפליקציה,ועוד כזו של סטים וחזרות, הייתי אומר לכם שאתם משוגעים. וכמובן, בגישת ה flow אני עדיין מעדיף (וממשיך ליהנות) מריצה או פעילות שיש בה כיף וזרימה, שלטעמי יש פחות עד אין בכלל באימונים מבוססי חזרות/סטים/תרגילים.

ויחד עם זאת,  משהו התחיל לעבוד לי. האימונים קצרים יחסית, התרגילים מגוונים, ה״מאמן״ אדפטיבי ומתאים את עצמו בהתאם לפידבק, שאתה נותן לו על כל תרגיל ותרגיל ואימון. זה היה מוזר לכמה רגעים, ולאט לאט זה התחיל להסתנכרן.

כל כך קל היה לי להתמיד בזה, למי שאוהב להתאמן לבד, שזה פשוט היה ה-פתרון עבורי.  לאט לאט,  למדתי ליהנות מהאימונים (גם אם לפעמים הכניסה לאימון הייתה מלווה בקושי, הידיעה שהוא קצר יחסית מאפשרת לצלוח אותו, לסיים עם הרגשה מצוינית, ולהקפיד על תדירות). הדבר המשמעותי שקרה במשולב עם תזונה, הוא שיש תוצאות.. כשאתם עושים total body workout, אתם רואים תוצאות של חיטוב, ובתקופה כזו של עייפות, להשיג תוצאות כאלה זה לא דבר של מה בכך. אז זה גם תחזוקה ״אימונית״, במינונים נמוכים, וגם משפר היבטים של מראה,  ולא רק של יכולת פיזית.  

 

יש עוד אפליקציות אימון, יש עוד תוכניות אימון, ויש גם מסגרות. כל אחד יכול למצוא משהו שיתאים לו, לרמת עצימות שהוא מרגיש שהוא צריך ומקדמי המוטיבציה שהוא מרגיש שהוא צריך. הנסיון שלי מראה: אימונים קצרים, תדירות טובה (3-4 אימונים בשבוע לפחות, של 20-30דק לכל הפחות, ללא אביזרים או נסיעות).  התמדה היא שם המשחק, אבל התמדה במשהו שאכן הוא ריאלי לעמוד בו, ולי פרילטיקס סיפק את המקום הזה.

אישית, אני ממליץ על אימונים בבוקר, אבל מבין שלכל אחד שעון פנימי שונה. אני לא מסוגל לעשות פעילות בשעות הערב, כשהמערכות שלי מאותתות התכנסות, מעדיף פעילות כשהיום ״נפתח״. אם אתם כן בוחרים במשהו קבוצתי או מסגרת, משהו קרוב, במרחק הליכה מהבית, להקטין לוגיסטיקה וזמנים.

הערה קטנה לגבי קלישאת האימון עם ילדים. האימון הוא בשבילכם, עם הילדים תשחקו ותקבלו עוד בונוס של פעילות, אבל לטעמי כל ניסיון לשלב ילדים באימון שלכם, או אימון בזמן הילדים שלכם הוא על חשבון שני הדברים גם יחד. לכל אחד מגיע את תשומת הלב האישית שלו.

 

סיכום

אני מקווה שהצלחתי לתת כאן אוסף תובנות קטן של התהליך שעברתי.

בסופו של דבר, תהליך טבעי שקרה הוא שהריצות דעכו, ועשיתי יותר אימוני פרילטיקס, מהסיבה הפשוטה שהצלחתי לדבוק בהם, ו״הצלחתי״ בהם, במובן שיכולתי להם, כי הם אדפטיביים, ולכן יש תחושת well being הרבה יותר טובה, מאשר אחרי ריצה גרועה.

הריצות לא נעלמו, אני עדיין מאד אוהב את ה flow של הריצה, ואני ממשיך לרוץ כפעם/פעמיים בשבוע, לאחרונה אפילו המרחקים קצו עלו (7-8 ק״מ), אבל מרגיש הרבה יותר מאוזן והרבה יותר גמיש בגישה שלי לפעילות, וביכולת שלי לבצע/לא לבצע, וליהנות ממה שאני עושה.

ההבנה, ההכרה והיישום שהתזונה היא המפתח לשליטה במשקל, בחשקים, באכילה ולא לנסות לנהל אותה דרך פעילות גופנית, שאולי עובד לפרקים מסוימים בחיים, שיפר באופן משמעותי את היכולת שלי ליהנות מאימונים שונים, וגם לשחרר ולא לבצע אימונים/ריצות אחרי לילה קשה, ימים קשים ועוד…

יש שיחרור גדול וגם תחושת סיפוק משמעותית, כשאתה מרגיש שאתה יכול לרתום כוחות ובעיקר להיות בשליטה טובה, בתקופה בחיים שבה יש הרבה אלמנטים שאין לך עליהם שליטה.  העובדה שהעוגנים האלה יכולים להיות חלק מהחיים שלכם בתקופה הזאת היא מרכזית ומשפיעה ותשפיע גם על ההתנהלות שלכם במקומות שבהם יש פחות שליטה, וככה לא רק תצלחו את התקופה יותר בטוב, גם תסגלו הרגלים טובים ובריאים להמשך החיים.

תנו לעצמכם את הדעת על התקופה, תכירו בקושי שלה, תיישרו מבט אל הקושי, אל עצמכם, אל הבית שלכם, אל הציפיות שלכם מעצמכם ותמצאו נתיב ריאלי שמאפשר לכם לעבור את התקופה הזאת, לא רק בשלום, אלא בטוב ואפילו יותר מזה.

כמובן שאשמח לתגובות, תוספות, הערות והארות שיש לכם מהנסיון שלכם. 

ונסיים בברכת לילות מלאי שינה לכולכם.

תזונה דלת פחמימות ותזונה קיטוגנית

אוקטובר 25, 2018 10:39 14 תגובות rpergamin

זה כבר הרבה זמן שהפוקוס בחיים שלי עבר מספורט לתזונה. הפוסט הזה התבשל, תרתי משמע, הרבה זמן, גם כי לא היה לי זמן, וגם כי התלבטתי האם אני רוצה להכנס לשדה המוקשים שנקרא דיונים על תזונה.

כבר כתבתי בעבר קצת על סיפור חיי, ועל המקום שאכילה, תזונה, דיאטה והשמנה לוקחים בחיים שלי, והם לוקחים חלק מרכזי מאד. אז התלבטתי לא מעט, והחלטתי בכל זאת לכתוב, לכתוב את הסיפור שלי, את התובנות שלי, את הדרך שעברתי בשנה ומשהו האחרונות, ואיפה אני נמצא היום.

זה יהיה הסיפור שלי, ואיפה התזונה דלת הפחמימות והקטוגנית לוקחת בו חלק. בואו נצא למסע, וננסה לפרק את חבית חומר הנפץ הזאת לאט לאט…

קרא עוד ←

טיול/טרק יום הולדת בהרי הרילה בבולגריה – חלק 2 – סיפור דרך

יולי 19, 2018 6:56 תגובה אחת rpergamin

בהמשך לחלק הראשון שסקר את הציוד, מגיע חלקו השני שהוא סיפור הדרך שלנו. כדי להיות יעילים ולא להעמיס על המשפחות יותר מדי, הטיסה שלנו יצאה ביום ראשון בבוקר, וחזרה בשישי מוקדם בבוקר.

התוכנית המקורית הייתה: להגיע בראשון להתארגן על מפה, אוכל, השלמות ציוד ולעלות כבר עם מונית לספרבה בניה, שהיא העיירה שממנה יוצאים להגיע לרכבל לשבעת האגמים. בשני לעלות ברכבל, וללכת בהתאם לסיפור דרך במשך שלושה ימים, רביעי בערב כבר לישון בסופיה, חמישי בעיר קניות ומתנות, ושישי על הבוקר חזרה.

קרא עוד ←

טיול/טרק יום הולדת בהרי הרילה בבולגריה – חלק 1 – הציוד

יולי 10, 2018 6:40 תגובה אחת rpergamin

לפני קצת פחות משנה חגגתי יום הולדת 40.

לכבוד המאורע חשבתי על כל מיני אפשרויות של מתנה עבור עצמי. במסגרת הזמנים, הסיכונים,התקציב והחיים עצמם שלי ושל חברי היקר, שחגג כמה חודשים לפני, נבחרה האפשרות לנסוע לטרק קצר של כמה ימים בהרי הרילה. למי שלא מכיר, הרי הרילה נמצאים בבולגריה, הקרובה אלינו מרחק של שעתיים וחצי טיסה בלבד.

יכולתי לכתוב פוסט רק על ציוד, ויכולתי לכתוב סיפור דרך, אבל מכיוון שציוד מעניין אותי (ואתכם) וגם יש לי כמה תובנות על המקום עצמו, אני רוצה לשתף אתכם בשניהם. מפאת אורך הטקסט, הפוסט כן יתחלק לשניים, וסיפור הדרך יגיע ממש עוד רגע.

מה יהיה כאן ? ציוד,הרבה ציוד. אבל גם שלג, הרים, עונות, לילה מוזר עם כת נוצרית  נוף משגע, מזג אויר ואוכל טוב. שווה להשאר.

קרא עוד ←

כפכפי אצבע והבוהן הגדולה – מה לא כדאי שתעשו הקיץ

אפריל 29, 2018 6:25 אין תגובות rpergamin

הקיץ מתקרב ואיתו אתגר ההנעלה לקיץ.

בתור אובססיבי בנושא ההנעלה המינימלית, אני נדרך תחילת כל קיץ על מה יהיה השנה. היצע הסנדלים המינימליים לילדים שואף לאפס, ואצל המבוגרים מדובר בעיקר על סנדלי הורצ׳אס לסוגיהם, למעט שניים שלושה דגמים ספציפיים.

נשאלתי,לא פעם ולא פעמיים, על כפכפי אצבע ומה דעתי עליהם. הרי יש כל כך הרבה כפכפים שעונים על רוב הדרישות המינימליות ועולים גרושים. אז למה לא ? החלטתי, שהגיע הזמן לפתוח את הנושא הזה, בהקשר של הנעלה מינימלית.

 

מה הסיבה להתנגדות שלי לכפכפי אבצע ? הבוהן הגדולה. גם הבהונות האחרות, אבל הבוהן הגדולה מקבלת ממני יחס מיוחד.

יש בלי סוף מאמרים ברשת על חשיבותה של הבוהן הגדולה, תפקידה ביציבות כף הרגל והגוף לפסיעה נכונה, לריצה נכונה ועוד.. בלעדיה, סביר שיהיה לכם קשה מאד לייצב את עצמכם ולעמוד. הרבה אנשים כלל לא מודעים לתפקיד החשוב שהיא ממלאת. 

כמעט כל פיזיותרפיסט/ית שתלכו אליו/ה, בהקשר של בעיות כף רגל וכאבים, או כל מאמר שעוסק בתרגילי חיזוק כף רגל, יעסוק במוביליות (תנועתיות) של הבוהן הגדולה. 

התרגילים הקלאסיים של הרמת בוהן במגבת או מתיחה עם גומיה, הם דוגמא אחת.

אם אתם לא מבצעים תרגילים כאלו, הפוסט הזה הוא הזדמנות מצוינת להתחיל, ואני מבקש להחזיר אתכם לסרטון  המצוין, שקישרתי בעבר בפוסט החיזוק ותחזוקה למינימליסט. יש כאן אסופה נהדרת של תרגילים, כולל תרגילים לבוהן הגדולה. מדובר לא רק על תנועתיות אלא גם על קואורדינציה ועוד.

 

עכשיו, איך כל זה קשור לכפכפים ? האמת שזה לא קשור רק לכפכפי אצבע. זה יתפוס גם בכפכפים כמו בירקנשטוק הקיציים, ועוד,  אבל בכפכפי אצבע זה מודגם באופן מובהק. 

הצרה הגדולה עם כפכפי אצבע ודומיהם, היא שאין להם סגירה מאחור. כלומר, ההיעדר הסגירה הוא לא ״בעיה״ אלא מה שהוא גורם. היעדר הסגירה מאחור, מכריחים את הנועל/ת לדאוג, באמצעות כף הרגל, לשמור את הכפכף על כף הרגל, שלא ״יברח״. מניח שאתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר. אולי התרגלתם, אולי טשטשתם, אבל המאמץ הזה, ברגע ששמים אליו לב, הוא שם, תמיד.

אמנם אלה הרגלים קטנים שמסגלים ולאט לאט מפסיקים לחשוב עליהם, אבל מדובר מאמץ לא מבוטל שכף הרגל צריכה להשקיע. בכפכפים הסגורים סטייל טבע ובירקנשטוק, המאמץ בא יותר לידי ביטוי בתנועות כל כף הרגל מהקרסול, אבל גם בכף הרגל עצמה.

על מנת לשמור כפכפי אצבע על הרגל, רוב האנשים, אם לא כולם, מכווצים את כף הרגל כדי ״לאחוז״ ברצועה שבין הבוהן הגדולה לשניה. המאמץ שמושקע משמעותי, הוא נצבר, והוא מתמשך: על הפסייה, על הבהונות וכמובן על הבוהן הגדולה. הבוהן צריכה להתכווץ פנימה כמו בנעליים צרות, ולהחזיק את הכפכף שלא ינוע ולא יפול. בדיוק הפוך ממה שכף הרגל אמורה לעשות, שזה להתרחב ולספק יציבות.

למרות התחושה והרושם שמליוני אנשים מסתדרים עם זה, רבים לא. יש רבים שסובלים מחוסר יציבות בבוהן הגדולה, כאלו שחוטפים חלילה פלנטר פשיאטיס, כאבים בכפות הרגלים, או סתם בעיות יציבה. הם לחלוטין לא מודעים למקור הבעיה. 

הבוהן הגדולה עובדת מאד קשה בלהחזיק את הכפכף, במקום בלייצב. היא מנסה לבצע את שני התפקידים, ואחד בהכרח בא על חשבון השני, וככה היא בעומס כפול וחריג.

אצל ילדים זה ניכר עוד יותר, לרוב גרירת רגליים, לפחות בהתחלה.  הם מתקשים לשמר את הכפכף בהרמת הרגל, ואז מסגלים לעצמם גרירת רגליים שהופכת את החזקת הכפכף על הרגל ליותר פשוטה. יש בזה נזק כפול. גם הפסיעה לא נכונה, וגם כף הרגל עובדת קשה.

כל מינימליסט צריך לשאוף שהבוהן הגדולה שלו תהיה משוחררת ופנויה לעבודת ייצוב כף הרגל, עם כמה שיותר חופש ומרחב. במקום להתכווץ, להתרחב, לפתוח ולהתגמש, בדיוק ההיפך ממה שכפכף אצבע עושה לה.

 

יש חריגים ?  בטח שיש. 

שלא ישתמע מהפסקה הנ״ל שכל סנדל עם רצועה בין הבהונות הוא פסול. כמו שציינתי,  מערכת הרכיסה צריכה להיות כזו שלא צריך ״לכווץ״ את כף הרגל כדי לשמר את הסנדל או הכפכף על הרגל.

בשנים האחרונות יש תופעה של כפכפי אצבע עם סגירה מאחור. נראה כמו כפכף, מרגיש מעט כמו סנדל, ולדעתי זה הרע במיעוטו למי שחייב את תצורת הכפכף הקלאסית (יש כאלו בעיקר לילדים, אבל עם סוליות עבות יחסית).

החסרון הגדול שלהם שהם לא חובקים את הקרסול מספיק טוב, ואז למעשה זה כמו כפכף סטנדרטי, מינוס האפשרות שיפול. עדיין משקיעים את אותו מאמץ עם הבהונות כדי להתקדם איתו ולשמור אותו בפוזיציה הרצויה.

וכמובן שאופציית סנדלי ההורצ׳אס למיניהם, למי שאוהב ומסתדר עם הרצועה בין הבהונות. מדובר על סנדל עם רצועה חובקת קרסול.

כף הרגל והבוהן הגדולה לא נדרשות להשקיע מאמץ כל כך הגדול בהליכה סתמית. הסנדל, גם עם קצת חופש, יושב טוב על הרגל. יש היום בארץ אפשרויות לא מבוטלות מ Vivobarefoot, Xero, סנדלי גיבורים תוצרת ישראל, ועד סנדלי Luna הממותגים והאיכותיים. כן, יש קושי עם סנדלי הילדים. קשה לייצר סנדל ילדים מינימלי טוב, בעלות של סנדל ילדים, ולכן אין לזה הרבה שוק.

האתגר העיקרי, והחסרון של ההורצ׳אס, ביחס לכפכפי אצבע (ששם תמיד יהיה להם יתרון יחסי) הוא ההתעסקות עם הרכיסה, הלרוב לא ידידותית מאד, וזאת ביחס לזמינות לנעול ולהסיר של כפכפים.

עומס מסוים תמיד יהיה, גם עם סנדלי הורצ׳אס וגם עם כפכפים, ומה עושים עם המאמץ בכל זאת ?

המאמץ בכף הרגל יכול לבוא לידי ביטוי בתנועתיות של הבוהן הגדולה. יצא לי לקרוא בשבועות האחרונים גם פוסט וגם מאמרים שמדברים על כך שטריגר פוינטס בכלל לא קיימים, ושבעצם אין הסבר מדעי טוב מאחוריהם. יש במאמרים ובתוכן הזה עניין, ובהקשר הזה (שראוי לפוסט נפרד) אני עדיין דבק בפרקטיקה -> זה עובד, תהיה הסיבה המדעית שמאחורי הופעת הכאבים ויעילות השחרור העצמי.

וכאשר אני מרגיש מגבלת תנועה בבוהן הגדולה (שמורגשת בישיבה עם בוהנות נעוצים ברצפה, ממש כמו בתרגיל היוגה המפורסם של הפלנטר פשיאטיס, בסרטון מתחת), אני מייד ניגש לטפל באיזורים הבעייתים.

 

לפני שאני רץ לגמישות. אני דואג לשחרר ״כיווצים״ וחסמים בטווחי התנועה של הבוהן, בעיקר סביב הטריגר פוינטס שמופיעים בתמונה מעל.

איך ?  עם כדור טריגר פוינטס, באמצעות גלגול של כף הרגל, לא בפראות על כולה, אלא ממש באיזור שורש הבוהן שבה אני מרגיש את טווח התנועה המוגבל, ומחפש נקודות רגישות. זה לפעמים עניין של זוית ועוצמה ומוצאים את הנקודה הממזרה.  כשמצאתי, אז עובד עליה לכמעט שניות בתנועות עדינות, בתדירות של שני סטים של כמה שניות, פעמיים ביום, עד שהן משתחררות. לא בראבק, לא נכנס בהן בעוצמה, ולא לאורך זמן. 

הנקודות האלה הן מקור לצרות צרורות, מקצרות את טווח התנועה של הבוהן מה שאחר כך משפיע על הפסיעה, הריצה ובעל פוטנציאל מקדם בהחלט פציעות עומס לסוגיהן

סיכום

הנעלת קיץ אמורה להיות לכאורה קלה יותר מהנעלת חורף. יחף כמה שאפשר, ומשהו מינימלי כשחייבים הנעלה. יחד עם זאת, מינימליסטים אדוקים נתקלים, לעיתים, באתגר לא פשוט למצוא הנעלה מתאימה, שגם תהיה מינימליסטית, נוחה וגם תעבור ״תרבותית״ את הסביבות החברתיות שבהן אנו חיים.

הקלות של נעילה והסרה של כפכפים היא מאד מפתה, ולכן גם מינימליסטים נוטים לעיתים ללכת לכיוון הזה. יחד עם זאת, חשוב להיות מודע להשלכות של שימוש בכפכפים, שעשויות להשפיע לרעה על תהליך המינימליזציה, של מי שרוצה לשמר / לשקם / לשחזר את תנועתיות כף הרגל  והבוהן הגדולה שלו או של ילדיו

סנדלים עדיפים על כפכפים, והורצ׳אס גם עוברים תרבותית, בטח במדינה כמו ישראל, בקלות. לילדים, אני מציע בחום רב, פשוט לא לנעול כפכפים. אפילו הייתי מעדיף סנדל מעט פחות מינימלי ופתוח, אבל לא כפכפים.

ההצעה שלי היא, שלא משנה מה תבחרו, שיהיה לכם את הידע הנ״ל. גם אם בחרתם בסוף בכפכפים בנסיבות כאלה ואחרות (בבית, בים וגו), תבדקו ותתחזקו את הבוהן הגדולה שלכם.  בכל מקרה אל תזניחו אותה, אבל עם כפכפים התחזוקה הזאת תהיה משמעותית פי כמה וכמה.

שיהיה לנו קיץ קל ומהנה.,

גחליליות / אדם יאנג

מרץ 26, 2018 7:27 אין תגובות rpergamin

גַּחְליליּות / אָדָם יָאנְג

עֵינַיִך לא הָיוּ מַאֲמִינוׄת
אִם עֲשָרָה מלְיון גַּחְליליּות
הִדְליקוּ אֶת הָעוׄלָם בַּזְמָן שֶנִּרְדַּמְתִּי

כִּי אֶת הָאֲֲוִיר הַפָּתוּחַ הֵן מְמַלּאוֹת
וּבְכָל מָקום מַשְאִירות דְּמָעוׄת
הָיִיתָ חושֵב אוׄתִי לְמוּזָר, כּי מֵהֵן מַבָּטי לֹא הוּּסַר

הָיִִיתי רוׄצֶֶה לְהַאֲמִין שֶכַּדּוּר הָאָרֶץ מסֽתּוׄבֵב לְאַט
קָשֶה לוׄמַר שֶאַעֲדִיף לִהְיוׄת עֵר כּשֶאֲנִי יָשֵן מְעַט
מְצִיאוּת וַחֲלוֹם, מְשֻנֶּה העולָם (כַּאֲשֶר אֲנִי סוף סוף נִרְדָּם)

אֶלֶף חִבּוּקִים הָיוּ לִי נוֹתְנוֹת
אַלְפֵי חִפּוּשִיּות מעופְפות וְזוהֲרות,
שֶנסּוּ לְלָמֵּד אוֹתי לִרְקֹד
רִקּוּד מֻפְלָא עַל תִּקֽרָתִי
מְסִבָּה גְדוֹלָה תַּחַת מִטָּתִי
אֲנִי תּוהֵהּ אִם כָּל זֶה אֲמִתִּי

הָיִִיתי רוׄצֶֶה לְהַאֲמִין שֶכַּדּוּר הָאָרֶץ מסֽתּוׄבֵב לְאַט
קָשֶה לוׄמַר שֶאַעֲדִיף לִהְיוׄת עֵר כּשֶאֲנִי יָשֵן מְעַט
מְצִיאוּת וַחֲלוֹם, מְשֻנֶּה העולָם (כַּאֲשֶר אֲנִי סוף סוף נִרְדָּם)

אָנָּא הַשְאֵר חָריץ קָטָן כּֽשֶתִּסְגּר אֶת דַּלְתִּי
אוּלַי יָבוׄא הָחֲלוׄם וְיוּכַל לָקַחַת גַּם אוׄתי 
כְּבָר סָפַרְתִּי ששָּה עָשָר כְּבָשים
כה עָיֵף, תּוהֵהּ כֵּיצָד כֻּלָּם נִרְדָּמים

הָיִִיתי רוׄצֶֶה לְהַאֲמִין שֶכַּדּוּר הָאָרֶץ מסֽתּוׄבֵב לְאַט
קָשֶה לוׄמַר שֶאַעֲדִיף לִהְיוׄת עֵר כּשֶאֲנִי יָשֵן מְעַט
מְצִיאוּת וַחֲלוֹם, מְשֻנֶּה העולָם (כַּאֲשֶר אֲנִי סוף סוף נִרְדָּם)

סְביבי מלְיוׄנֵי גַּחְליליּות
חַשְתּי מוּזָר, כּי אֲני שֹוׄנֵא פְּרֵידוׄת
עֵינַי הָיוּ מְעֻרְפָּלוׄת כְּשֶנִּפְרַדְנוּ, לְהִתְרָאוׄת

אֲבָל אֵדָע לִמְצֹא אוׄתָן
כְּשֶחֲלוׄמוׄת צִבְעוׄנִיִּים יִקְּחוּ אוׄתִי מִכָּאן
שָמַרְתִּי כַּמָּה מֵהֵן, אִתִּי כאן, כָּל הַזְּמָן

הָיִִיתי רוׄצֶֶה לְהַאֲמִין שֶכַּדּוּר הָאָרֶץ מסֽתּוׄבֵב לְאַט
קָשֶה לוׄמַר שֶאַעֲדִיף לִהְיוׄת עֵר כּשֶאֲנִי יָשֵן מְעַט
מְצִיאוּת וַחֲלוֹם, מְשֻנֶּה העולָם (כַּאֲשֶר אֲנִי סוף סוף נִרְדָּם)

** התרגום מוקדש לבני הבכור, שחר.

הנעלה מינימלית – סקירת 2017

אוקטובר 9, 2017 9:09 12 תגובות rpergamin

"אלה העקרונות שלי; ואם הם לא מוצאים חן בעיניך... טוב, יש לי אחרים." (ג.מרקס)

לפעמים כשאני חושב על הנעלה מינימלית, אני כבר מתחיל להתעייף. לא בגלל ששכחתי את העקרונות, ואת חשיבותם, אלא כי בעידן שלנו לשמור על עקרונות זה עניין לא פשוט. יש שחיקה לא קטנה, שצריך להתמודד איתה, רעש סביבתי רב וקל מאד לוותר.

אני משתדל, בכל הקשור לבחירת ההנעלה למשפחתי,להצמד כמה שיותר לעקרונות, אבל גם להגיב לדרישות המשתנות.

לעיתים לא קל לייצר את האיזון הזה, בין מה שאתה תופס שהוא הדבר הנכון, לבין הדבר המקובל, ולמצוא את הגשר בינהם. סנדלים מינימליים לילדים? אסון. בלתי אפשרי למצוא מוצרים ראויים. נעלי עבודה אלגנטיות מינימליות? לא קל, לא קל.. הילד רוצה נעליים עם שרוכים? איפה תמצא נעליים מינימליות עם שרוכים במידה 30/31.

הסיבה שהפוסט הזה הוא אסופה של ביקורות על זוגות שונים , היא שרובו אוסף של פשרות. על פשרות לאף אחד לא מתחשק לפרט יותר מדי. ובכל זאת, אפשר לספר כמה דברים. לא להתייאש: יש נקודת אור. היא תגיע בסוף.


ניגש ישר לעניין. ברור לכם, שהילדים שלי ואני לא הלכנו יחפים במשך השנה האחרונה. המשכנו לנעול נעליים וסנדלים, והמשכנו לדבוק בקו המינימליסטי.

לקוראים החדשים בבלוג, אזכיר בקצרה את עקרונות ההנעלה המינימלית, כפי שאני תופס אותם. מטרתה של הנעל לספק הגנה לכף הרגל, לא תמיכה. תפקיד הנעל הוא בעיקר לא להפריע לפעולה התקינה של כף הרגל, בעיקר לזו של ילד.

מה זה אומר לגבי התכונות שאני מחפש בהנעלה? זה אומר בדרך כלל סוליה דקה כמה שרק אפשר, שטוחה, ללא הגבהה בעקב, רחבה כדי שכף הרגל תוכל להתפרס בה בשמחה, גמישה על מנת שתנועת כף הרגל תהיה חופשית לחלוטין לפעולת הייצוב.

תכונות נוספות שאני שם דגש עליהן : כניסה קלה של כף הרגל לתוך הנעל (בעיקר אצל ילדים), סגירה טובה, מניעת ריחות, ניקוי פשוט ועמידות. אלה לא מעט דרישות מזוג נעליים/סנדלים אחד.

אני מודה, מאז שיש יבואן ל Vivobarefoot בארץ, נהיה לי הרבה יותר קל. במקום לחפש קניות הרפתקאניות ברשת (שאתם יודעים שאני אוהב בעקרון) במבחר הולך ומצטמצם של אפשרויות, אני הולך על בטוח יחסית, כאן בארץ. עכשיו שהוא גם הרחיב את היבוא ל Xero ול Lems נפתחו אפציות נוספות.

תזכורת קטנה להרכב: יש לי טריו של בת (2) בן (4) ובן (7). מנעד יפה, מכסה את רוב הספקטרום של הנעלת ילדים. ממידה 20/22 ועד מידה 30/31, בואכה מידות נשים וגברים. וכמובן שיש את אבא והשגעונות שלו (אמא היא מחלקת הנעלה נפרדת, בפני עצמה).

נתחיל מהקטנה לגדול.

את החורף הקודם פתחנו עם Vivobarefoot Reno. בואו נתחיל מהסוף, הנעליים האלה כבר לא מיוצרות יותר, ועוד נשוב לזה. החליפו אותם המיני-פרימוס שנרכוש בקרוב. אחד האתגרים הלא פשוטים של שחר, היבואן, הוא שיש דגם מוצלח ואחרי שנה החברה מחליפה את כל הליין. זה קורה אצל Vivo הרבה וקורה לא מעט בחברות שונות בשנים האחרונות, כאשר הצורך בחדשנות שיווקית הורס יציבות צרכנית (זוכרים עקרונות?).

לא פשוט למצוא נעל מינימלית במידה 22 שתהיה גם סגורה, גם גמישה וגם איכותית. מסתבר שאת הזוג הזה לא צילמתי יותר מדי מקרוב, אז תאלצו להאמין לי.

הנעל עשתה את עבודתה, והחזיקה את העונה יפה מאד. היא הייתה קשיחה מדי לטעמי ואולי הנושא הזה מטופל בדגמים החדשים של הפרימוס-קיד. מצד שני, לייצר נעל כל כך קטנה ועמידה, הקשיחות שלה היא אולי פשרה כדי לקבל עמידות.

הכניסה לנעל לא הייתה נוחה במיוחד, נקודת תורפה שהורגשה, ויחד עם זאת בנעליים כאלה קטנות, זה בהחלט אתגר, הייתי יותר סלחני.

נעל סבירה, המחיר: סד״ג של 250 ש״ח אם אני זוכר נכון. לא מהזולות, אבל במחיר של ממותגים. חיפשתי אלטרנטיבות מינימליות זולות משמעותית ולא מצאתי.


עם בוא הקיץ, נדרשנו לסנדלים. גם כאן פניתי לאפיק מוכר של סנדלי Kifofit, דגם קורל. סנדל האולטרה של Vivo מתחיל רק ממידה 25, וגם אני פחות מתחבר למראה שלו.

במקרה הזה, הזמנתי ישירות מהאתר. שינוי לוגיסטי והזוג נשלח מסין במחיר של 10$ משלוח מה שייקר את הסנדלים, ביחס לקניות קודמות בפוסט המקורי. (נדמה לי שיצא אחרי משלוח סד״ג של 200 ש״ח).

אין לי הרבה מה להוסיף על הסנדלים שלא נכתב בפוסט המקורי, רק אציין שבגלגול הנוכחי שלהן בבת, נתקלנו בבעיות טכניות שהיו לנו פחות עם הבנים. הכנסת הרגל, למרות הפתח הנדיב, הייתה לא פשוטה ולא פעם נדרשנו לפתיחת הוולקרו האחורי (מזל שהאופציה קיימת). האריג של הרפידה באחת הנעליים התפרק אחרי חודש שימוש. למעט הבעיות האלה, הן היום סבירות לחלוטין, הגננות מרוצות, אנחנו מרוצים והילדה מרוצה.

לצערי, אני מביט לקיץ הבא, ולא רואה עדיין אפשרויות משמעותיות אחרות.

החורף הקודם של הבנים, נפתח עם הליין החדש לילדים של Vivobarefoot ודגם שנקרא Lenni. קניתי שני זוגות מידה 25 ומידה 30, לשני הבנים, אותה נעל.

הייתי שמח אם היה יותר מגוון בעיצוב והייתי יכול לבחור צבעים שונים ולא רק גרסת בן/בת. בנוסף, זה גם גרם לבלבול בבית לפעמים איזה נעל של מי.  גם הנעל הזאת כבר יוצאת מייצור ,ומחליפה אותה הפרימוס-קיד. הבנתי שבסדרת פרימוס קיד יהיה יותר מבחר של צבעים/עיצובים. טעון בדיקה.

הסוליה בבסיסה של הנעל הזאת, היא הסוליה החדשה של Vivo שאפשר למצוא גם בדגם הבוגרים Motus. בכלל יש הרבה דמיון בין הלני ל Motus, שמיועד לענפי ספורט מעדות ה HIT.

אין לי שום דבר רע להגיד על הזוג הזה. אין לי גם שום דבר חיובי יוצא דופן להגיד על הזוג הזה, ואולי זה דווקא חדשות טובות. כלומר, מה הציפיה ? שהנעל תענה על התכונות, תחזיק, הילדים יסכימו לנעול אותה ורצוי מאד שהמחיר יהיה סביר.

הנעל טובה, בסדר גמור. הסוליה עמידה, מספקת הגנה סבירה, אבל בהחלט מאד מינימלית. קל להכניס את הרגל, אבל יש לשונית מתחת לרצועה, שכאשר ילד נועל בעצמו לרוב היא מתגלגלת פנימה עם הכנסת כף הרגל לנעל. זה לא אסון כי האריג רך. הנעליים פחות מתאימות לטיולים בטבע, הן בהחלט ״אורבניות״ יותר באופיין ובחומרים שלהם, ובהיבט של הגנה הייתי שמח לראות upper יותר משמעותי כשיוצאים לטיול.

היה דיון בקבוצה המינימלית, האם הנעליים האלה יעברו כ״נעלי ספורט״ בשיעור ספורט, או שמורי הספורט יגדירו אותם כ״נעלי אופנה״, ונצטרך לקיים איתם שיחה.  אצלי לא הייתה בעיה.

מה כן הייתה בעיה ? ילד בן 7 שיש לו רצונות עצמאיים והעדיף מלכתחילה נעליים עם שרוכים, ולא מצאתי נעליים מינימליות ראויות עם שרוכים במידה שלו. למזלי, השנה כבר יהיו.

המחיר ? 299 ש״ח לפני הנחה. לא מהזולות, אבל העקרונות חשובים לי. הפרימוס-קיד אמורים להיות זולים יותר.

הלך החורף, ובא לו הקיץ.

אחרי ששנה הקודמת נעלנו את Ultra Kid של Vivobarefoot, ובהיעדר כ-ל אופצייה אחרת לסנדל מינימלי ראוי, מאז ימי ה Zilch החלטנו ללכת שוב על בטוח.

לקטן נשאר דווקא דגם של השנה הקודמת, אותו סנדל מוכר על היתרונות והחסרונות שבו. מודה, אני לא משתגע על הדגם הזה, לא מת על סגנון הקרוקס, אבל אין לי אלטרנטיבות.

לגדול, הזמנתי דגם של השנה הנוכחית. מכיוון שאני לא יכול להגיע תדיר לחנות בתל אביב, שחר, היבואן דאג לשלוח לי את הזוג שביקשתי.  וכאן התחילה סאגה קצרה של חילופי זוגות (תרתי משמע). הזוג הגיע הביתה ומייד שמתי לב למשהו לא תקין.

אם עינכם החדה תתבונן בתמונות מעל, מייד תראו.

אחד מזוג הסנדלים פשוט מעוות. לא ברור אם זה בייצור, באחסון, בשילוח, בטמפרטורות, אבל סנדל אחד פשוט היה מעוות לחלוטין.

לא רק זה, הזמנתי מידה על פי המידה של שנה קודמת, והסנדל שהגיע במידה 31, ביחס ל 30 של שנה קודמת היה ע-נ-ק..

1+1 מהיר, ושיחה עם שחר, שלא היה מודע לעניין, וכאן המקום לפרגן על השירות, שהוא דאג לכל ההחלפות עד שהיה לנו ביד זוג תקין + תלונה כלפי החברה. החברה, ככל הנראה, החליפה את המפעל שמייצר את הזוג, הורדת עלויות או מה שזה לא יהיה, והתוצר הוא מוצר שונה ונחות משמעותית מהדגם של שנה קודמת.

עברנו, שחר ואני, ארבעה זוגות במחסן עד שהרכבנו זוג אחד תקין, כי מצאנו עוד עיוותים כאלה.  אני פניתי לחברה באופן אישי, ושחר פנה כמובן כיבואן, ונראה מה יהיה בשנה הבאה.

זה ממש חבל, כי בלי קשר לטעם האישי שלי, הדגמים של 2016 היו מעולים מבחינת ייצור, בקרת איכות והתוצר. הדגמים של השנה, נמוכים יותר (בגובה הקרסול), מרגישים זולים יותר, וכמובן תקלות היצור ובקרת האיכות, שאמורה להיות ללא פשרות למותג פרימיום.

המחיר: 199.9 ש״ח לפני הנחה. זה מחיר שאפשר להגיד שהוא סביר לסנדלי ילדים ממותג, אבל האיכות צריכה להיות בהתאם.

זה היה מאכזב, ואני מאד מקווה ששנה הבאה גם יתוקנו הליקויים וגם שתהיה אלטרנטיבה נוספת (אולי מבית Xero) לילדים, שכן די נמאס לי לנעול להם את הסנדל הזה, שנה אחרי שנה.

למה להזניח את אבא?

אמנם, סוללת נעלי הריצה שלי לא עברה ריענון זה זמן, אבל המשחק החדש שנכנס לחיינו (אולטימט פריסבי) דרש שינוייים. אני משחק פעמיים בשבוע בשעות הערב.
מה זה אולטימט פריסבי? אני פשוט אתן לכם לראות. תגבירו את הווליום, עם הארקטיק מונקיס, קחו לכם 3-4 דקות וכנסו לאווירה:

המשחק הסופר כיפי וסופר אינטנסיבי הזה מתנהל על מגרש דשא, וכאן נכנסתי לעולם נעלי הפקקים. מדובר בנעליים עם קוביות גדולות מאד על מנת לקבל אחיזה טובה במשטחים חלקים ורטובים כמו דשא, בוץ וכו..

לשחקני הכדורגל יש נעליים עם סוליית פלסטיק קשיחה, צרה (אבל שטוחה) עם קוביות גדולות. לא מעט שחקני אולטימט בוחרים בנעליים כאלה.מדוע? בורות, כמו רוב בחירות ההנעלה של אנשים, כשחושבים על משחק על מגרש כדורגל, קונים נעלי כדורגל.

בעולם הריצה יש קטגוריות ריצה למשטחים כאלו שנקראת XC ,(Cross Country) שבה לנעליים יש ספייקים, כלומר סוג של קוצים, בין אם פלסטיק או אפילו מתכת כדי לקבל אחיזה מעולה בבוץ, שורשים, דשא ועוד.. ברור לכם שאי אפשר לשחק משחקי קבוצתי עם נעליים עם ספייקים ממתכת שיכולים לעשות חור ברגל שחקן. אז נשארתי רק עם סוליות XC עם קוביות גדולות.

חיפשתי זוג מינימלי שכזה, ובדקתי אפשרויות שונות, ויש לא מעט ב 6pm וכמעט קניתי זוג כזה של סאקוני ב 50$ בלבד, אבל חששתי מההתאמה שלהם, ולכן המשכתי בנתיים לשחק עם נעלי הריצה שלי.

עד שהגעתי לחנות של Vivo, ובמקרה היה זוג של Primus Trail SG, במידה 47, בחיסול. שוב, דגם שכבר יוצא מייצור. אז מה הטעם לכתוב עליו? קודם כל כי אולי תתקלו בו בסיילים, אולי אתם מחפשים נעליים בסגנון דומה, וגם טעויות חוזרות בנעליים ויש כאן כמה וכמה טעויות.

נתחיל מהחיובי. מדובר בנעל איכותית, מחומרים מאד טובים, נושמת, מתאווררת מהר, מנדפת בזריזות, מתייבשת צ׳יק צ׳ק,רחבה ומרווחת מאד.

SG אגב, פירושו Soft Ground, אדמה רכה. וכשתראו את התיאור הזה בגרסאות נעליים שונות (למשל בסלומון Sense Ultra SG), תדעו שמדובר בגרסה עם קוביות גדולות משמעותית לריצת XC, בתנאים של חורף ישראלי מבוצבץ ושורשים. אלה לא נעליים לקיץ או all  around ישראלי.. למרות סיילים מפתים, תחשבו טוב טוב על השימוש.  הן מתאימות למשימות ספציפיות מאד, או לאקלים בריטי ודומיו.

לא מדובר בנעל מרשימה באופן יוצא דופן. גם סביר שרובכם לא היה קונה או שיש לו צורך בכזו, אלא אם כן אתם רצים מינימליים שמתכננים משימה באקלים בריטי, או שחקני אולטרה / מגרש דשא. 🙂  גם לא מדובר בפריט חובה, אני מרגיש שלגמרי הייתי יכול להמשיך להסתדר עם נעלי הריצה שלי, שיש להם אחיזה לא רעה. לקוביות הגדולות, כך אני מרגיש, יש יתרון ביציאה לספרינטים.

מה כן אכזב אותי קשות בדגם הזה, סימן לדגמים הבאים:

– השרוך נקרע אחרי שבועיים שימוש. זה לא משהו שאתה מצפה מזוג כזה. לכאורה זה קטן, אבל זה לא צריך לקרות, מה גם שאני לא פריק גדול של הסגירה המהירה.

– אל תעזו לנעול את הנעליים האלה ללא גרביים. לאחר משחק, שבו שכחתי לגרוב גרביים ושיחקתי בלי, הדופן העליונה של העקב, ממש בגיד אכילס, פשוט חרצה לי את עור והבשר בשתי הרגליים. בקושי סיימתי את המשחק. לקח שבועות למקום להחלים כמו שצריך, וזה היה לקח כואב מאד, לא לשכוח גרביים עם הזוג הזה. מאכזב מאד לאנשים כמוני, שהם לא חובבי גרביים בפעילות. יש רבים כמוני, שבתנאים רטובים, מעדיפים להיות ללא גרביים שסופגים עוד לחות, מכבידים וכו. עם הזוג הזה, אין להשתמש ללא גרביים.

עוד נקודה לציין שהנעל מ-א-ד מינימלית. הפתיע אותי אפילו כמה היא מינימלית ביחס לזוגות ילדים וזוגות אחרים. העצימות והעומס של משחק כמו אולטימט עם ספרינטים ושינויי תנועה כמו בטניס הם סופר אינטנסיביים. שימוש בנעליים כאלה, בלי רגליים מיומנות, יכול להיות זרז מהיר לכאבים ופציעות עומס. Use with care.

לסיכום: אני משתמש בזוג הזה, אבל לסירוגין, גם בגלל שהמינימליזם הקיצוני שלה, בשילוב עם אינטנסיביות המשחק, יוצר עומסים גדולים מאד על הרגליים.

לא הייתי קונה את הנעל הזאת במחיר מלא, ובכלל לא בטוח שזאת הנעל שהייתי הולך עליה, לא כי היא רעה באופן חריג, אלא כי היא מאד מאד ספציפית למשתמש הישראלי, שאני לא מאמין שימצא לה שימוש רב, ויש לה כמה מגרעות שלא צריכות להיות בנעל כזו.

אני רוצה דווקא לסיים בחוויה הכי טובה שלי בנושאי הנעלה מהשנה הזאת.

מדובר ב Lems Nine2Five.

בדיי ג׳וב שלי, אני עובד בתפקיד מכירתי. אני נוסע ללקוחות בארץ, נוסע גם ללקוחות בחו״ל, כנסים ועוד.. הלבוש שלי נע מביזנס קז׳ואל עד לחליפה וצריך להיות ייצוגי בצורה סבירה. מי שמצוי ברזי הלבשת חליפות, אף פעם לא הרחקתי עד נעלי אוקספורד, אבל בהחלט צריך משהו שילך טוב עם ז׳קט.

לא פשוט למצוא נעל מינימלית ראויה להנעלת יום/יום עבודה שיהיה לה גם מראה ייצוגי. לא מעט שואלים אותי על ״נעליים ליום יום״ אבל היום יום של כל אחד נראה אחרת, יש כאלו שגם נעל ספורט עוברת אצלם כנעל יום יום, אצלי לא.

עכשיו, אני מבין שאצל הרוב שמחפשים נעל יום יום לא מדובר בנעל שניראת כמו נעל ריצה, אלה בעלת צבע יותר אחיד, מראה יותר שמרני, הולכת טוב עם ג׳ינס וכו.. זאת קטגוריה בהחלט מאתגרת למינימליסטים. היא לא ריווחית מאד ליצרנים הגדולים שמשקיעים בדגמי הספורט, והיצרנים הקטנים או שיקרים, או שמוזרים, או שנעלמים.

Lems היא חברה שקיימת כבר לא מעט שנים, ואפשר להגיד שהיא כאן כדי להשאר. דבר נוסף שאפשר להגיד לזכותם, שהם מתמקדים בנעלי קז׳ואל ויש להם מבחר לא גדול, אבל מרשים. החברה עברה כמה גלגולים לפני שהתייצבה על השם הנוכחי, וכתבתי על הזוג הנפלא שלהם שהיה לי ולא מיוצר יותר במידה שלי.

היום הליין שלהם נע מנעלי יום יום פשוטות ונוחות כמו ה Primal, ועד מגפיים כמו ה Boulder.


באמצע נמצאים ה Nine2Five, שהשם שלהם אומר דרשני,מדובר בנעליים לעבודה. הדגם הזה קיים כבר כמה שנים, ומשך את תשומת ליבי. אז למה לא קניתי אותו עד עכשיו ?

דבר ראשון משכתי את ה Patagonia Loulu שלי עד הקצה. פטגוניה הפסיקה לייצר נעליים, ואני נאלצתי למצוא זוג חדש. התקשקשתי עם עצמי על חלק מהזוגות של Vivobarefoot, שאף אחד מהם לא עשה לא את זה, וגם תג המחיר שלהם היה גבוה. הסיבה השניה הייתה קמצנות. סוג של. הנעל הזאת עולה באתר שלהם 125$, תוסיפו משלוח בארה״ב, משלוח לארץ, ומע״מ, תקבלו מחיר שאני לא אוהב לשלם בעבור זוג נעליים.

אבל משהפטגוניה באמת כבר לא היו ראויות לשימוש, וצירוף המקרים שבו שחר, אותו יבואן של Vivobarefoot, התחיל לייבא גם את Lems לארץ, היה לי קל להחליט.

דווקא בזוג הזה, אני לא מחפש בהכרח לחסוך, מעדיף לקנות את הנעל המתאימה, והמחיר שלהם בארץ דומה למחיר שלהם בארה״ב + מע״מ. זה עדיין גבוה ביחס למה שאני מעדיף לשלם, אבל לא הייתה לי ברירה. זה היה הזוג הנכון עבורי. האלטרנטיבות או מכוערות או יקרות פי שתיים.

הלולו, אגב, היו במחיר 140$ רגיל. במבצעים מצאתי אותם פה ושם בסד״ג של 70-80$ ועם משלוח ומע״מ, היו מגיעות ל 400-500 ש״ח, ככה שההבדל לא היה גדול מאד.

אבל המחיר נשכח מהר מאד. כי עם כמה שהתלבטתי ולא הזמנתי כל כך הרבה שנים, מהרגע שנעלתי, מדובר באהבה ממבט ראשון.  טעם הוא עניין אישי, אבל אני חושב שהן מאד יפות, ובמציאות הן יפות יותר מאשר בתמונות. לא קל לייצר נעל במידה 48 שלא תיראה כמו אונייה, ואני לא אראה כמו ליצן עם כף רגל ענקית. הנעל הזאת מחמיאה מאד, ניראת נהדר, רחבה, שטוחה, מינימלית בדיוק במידה שאני אוהב, גמישה באופן מפתיע, עמידה ומתאימה כמעט לכל מנעד הלבוש שלי. הופתעתי מאד מהאיכות הגבוהה והשלמות. מחפש חסרונות ולא מוצא, נכון לעכשיו, לאחר חודשיים של שימוש. לטבעונים שבינינו תהיה בעיה, מדובר בנעלי עור (ודווקא לטבעונים יש הרבה נעלי קז׳ואל סינטטיות לחלוטין מבית Vivo ואחרים).

אני מבסוט, מאד מבסוט. יותר מהפטגוניה, כי הפטגוניה נראו מעט כמו סירה במידה 48, ואלו בגלל הקו החותך באמצע, מקצרות את אורך הרגל, ומחלקות את המרחק לכמה חלקים.

אין לי שום דבר שלילי להגיד על הנעל הזאת, אפילו על המחיר, שאני חושב שהוא הגיוני לנעל באיכות, תמורה ושלמות (לייעוד).ולמרות שאני קניין אינטרנטי מדופלם, הזמינות שלהם בארץ הייתה זו שדחפה אותי לקניה שאני שמח שביצעתי.

מומלצות בחום.

 

סיכום

חורף לפנינו, ובימים הקרובים אני הולך לסגור את הפינה של נעלי הילדים בקניה מרוכזת של נעלי Vivobarefoot, כאן בארץ. אולי אעשה סקירה (בניגוד לביקורת) של הדגמים החדשים שיש, אחרי שאבחר.

בדקתי אפשרויות אחרות כמו Plae וכו, אבל גם קיבלתי פידבק שהן לא מינימליות מספיק, וגם עם שילוח לארץ יוצא יקר מדי לצורכי ניסוי ובכלל תג מחיר גבוה למשלוח. נתקלתי פה ושם בנעליים זולות שיש להן תכונות חלקיות מינימליות, אבל לא הצלחתי למצוא דגם אחר שיהיה טוב ובשימוש לאורך זמן.

הילדים משנים פאזה, מצד אחד הגדול כבר מפתח דרישות (שרוכים) ולא נועל רק מה שאבא אומר לו ולקטנה, נעלי בנות, יש דווקא יותר אפשרויות. יש לי עוד זמן להחליט עבורם, ואני מתכוון לנצל אותו היטב 🙂

לגבי? כרגע אני מרגיש יציבות. ספק אם תראו איזה זוג, למעט אולי זוג ריצה נוסף, בחודשים הקרובים. אני משתמש בסנדלי Xero Z-trail תקופה, אבל אני מתכוון לכתוב עליהם פוסט מפורט וארוך, וגם לא צילמתי תמונות מספיקות עדיין.

קצב השינויים בחברות ההנעלה מקשה מאד מצד אחד לחזור לבחירות מוצלחות, מייצר חשש ממוצרים חדשים והתאמה. מצד שני, נפתחות הזדמנויות חדשות ודגמים חדשים ויש כמה חברות כמו Xero שיצאו עם ליינים של נעליים, ומתכננות עוד הפתעות, ככה שהתחום בהחלט נמצא בתנועה ויש למה לצפות בשנה הקרובה.

אני כאן בשבילכם, לעדכן אתכם בהתפתחויות.

 

על מעבר להנעלה מינימלית

מאי 18, 2017 8:08 6 תגובות rpergamin

לאחרונה נדרשתי,כמה וכמה פעמים, לשאלות חוזרת ונשנות, בין אם בבלוג ובין אם בקבוצת הפייסבוק של הרצים המינימליים לשאלת המעבר להנעלה מינימלית. נשאלתי על השימוש במדרסים, על דרופ, על נעליים ליום יום, על פציעות ועוד..

כמה שנים אחורה כתבתי פוסט על מעבר להנעלה מינימלית, שבראיה לאחור, אני עדיין חושב שרוב הדברים שכתבתי בו נכונים ותקפים, אבל כמובן שהשנים שעברו, השינויים שאני עברתי והמידע הנוסף שנחשפתי אליו, הביאו אותי לתובנות חדשות, או יותר נכון, מחודדות בנושא המעבר.

מי שעוקב אחרי הבלוג בנושאי הנעלה וריצה, יודע שאני מינימליסט (או לכל הפחות שואף להיות כזה).בפוסט הזה, אני אנסה לארוז לכם מחדש את ה״אני מאמין״ שלי בנושא, ולתת לכם את השיקולים, הבנה ואולי אפילו במידה מסוימת ״כלים״ למעבר מוצלח להנעלה מינימלית.

קרא עוד ←

קניות באינטרנט- עדכונים לאפריל 2017

אפריל 20, 2017 9:40 31 תגובות rpergamin

buy2usa חזרו להיותushop
אמאזון שולחים ישירות לישראל ומחשבים מיסים מראש
איביי עושים אותו דבר למי שבוחר איבי גלובל שיפמנט
שיפיטו, תקלות, איטיותדיל טס מציעים אריזה מחדש ומשלוחים זולים
glouds סקירת טלפונים

STP אורזים גדול
LLS ו TheClymb למעשה אותו אתר, אותם סטוקים, מחירים פחות טובים
BackCountry ו Steep&cheap, להשתמש ב Price Alert. יקרים יותר, אבל מציאות יותר שוות
תזכורת – לא לשלוח אם לא יודעים מה היא חברת השילוח. מיסים ועמלות.

  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5
  • 6
  • 7
קישור לדף הפייסבוק של ציידת
  • Facebook
עמודים
  • Sample Page
  • אודות
  • מדריכים
  • קישורים
  • נעליים מינימליות לילדים
  • English
  • צור קשר
פוסטים אחרונים
  • אנטי-שביר – חיים בתנאי אי-ודאות
  • עצות להורים צעירים – תזונה, כושר, שינה, מנוחה ועוד
  • תזונה דלת פחמימות ותזונה קיטוגנית
  • טיול/טרק יום הולדת בהרי הרילה בבולגריה – חלק 2 – סיפור דרך
  • טיול/טרק יום הולדת בהרי הרילה בבולגריה – חלק 1 – הציוד
תגובות אחרונות
  • rpergamin על תזונה דלת פחמימות ותזונה קיטוגנית
  • אופיר על טריגר פוינטס – מבט חדש על הכאב
  • יובל על על מעבר להנעלה מינימלית
  • מלאני על תזונה דלת פחמימות ותזונה קיטוגנית
  • rpergamin על לחסל את הערפד – איך ניצחתי את הפלנטר פשיאטיס – חלק שלישי ואחרון
ארכיונים
  • נובמבר 2020
  • נובמבר 2019
  • אוקטובר 2018
  • יולי 2018
  • אפריל 2018
  • מרץ 2018
  • אוקטובר 2017
  • מאי 2017
  • אפריל 2017
  • נובמבר 2016
  • יוני 2016
  • מאי 2016
  • מרץ 2016
  • פברואר 2016
  • דצמבר 2015
  • אוקטובר 2015
  • יוני 2015
  • מאי 2015
  • אפריל 2015
  • מרץ 2015
  • פברואר 2015
  • דצמבר 2014
  • נובמבר 2014
  • אוקטובר 2014
  • ספטמבר 2014
  • יולי 2014
  • יוני 2014
  • אפריל 2014
  • פברואר 2014
  • ינואר 2014
  • נובמבר 2013
  • אוקטובר 2013
  • ספטמבר 2013
  • אוגוסט 2013
  • יולי 2013
  • יוני 2013
  • מאי 2013
  • אפריל 2013
  • מרץ 2013
  • פברואר 2013
  • ינואר 2013
  • דצמבר 2012
  • נובמבר 2012
  • אוקטובר 2012
  • ספטמבר 2012
  • אוגוסט 2012
  • יולי 2012
  • יוני 2012
  • מאי 2012
Theme by Pojo.me - WordPress Themes
Design by Elementor
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן
פתח סרגל נגישות כלי נגישות

כלי נגישות

  • הגדל טקסטהגדל טקסט
  • הקטן טקסטהקטן טקסט
  • גווני אפורגווני אפור
  • ניגודיות גבוההניגודיות גבוהה
  • ניגודיות הפוכהניגודיות הפוכה
  • רקע בהיררקע בהיר
  • הדגשת קישוריםהדגשת קישורים
  • פונט קריאפונט קריא
  • איפוס איפוס