טיול/טרק יום הולדת בהרי הרילה בבולגריה – חלק 2 – סיפור דרך

בהמשך לחלק הראשון שסקר את הציוד, מגיע חלקו השני שהוא סיפור הדרך שלנו. כדי להיות יעילים ולא להעמיס על המשפחות יותר מדי, הטיסה שלנו יצאה ביום ראשון בבוקר, וחזרה בשישי מוקדם בבוקר.

התוכנית המקורית הייתה: להגיע בראשון להתארגן על מפה, אוכל, השלמות ציוד ולעלות כבר עם מונית לספרבה בניה, שהיא העיירה שממנה יוצאים להגיע לרכבל לשבעת האגמים. בשני לעלות ברכבל, וללכת בהתאם לסיפור דרך במשך שלושה ימים, רביעי בערב כבר לישון בסופיה, חמישי בעיר קניות ומתנות, ושישי על הבוקר חזרה.

לקחנו מלון ללילה האחרון ממש ליד שדה התעופה, Best Western מצוין. סגרתי גם מלון בספרבה בניה לראשון בלילה, ולילה בסופיה ברביעי.

בכמה ימים שלפני הטיסה תחזית מזג האוויר לא בשרה טובות. גשמים, סופות רעמים. כל יום התחזית הראתה משהו אחר. השתמשנו הרבה בתחזית מזג האוויר של גוגל כשאנחנו מסתכלים על האיזורים השונים. מכיוון שמדובר במעברי הרים, השונות בין איזורים יכולה להיות משמעותית.

התלבטנו הרבה, האם לשכור רכב ולצאת ל Road Tripping בבולגריה, לשנות איזור, לנסוע למקדוניה או יוון. בסוף החלטנו לנחות, ולפי התחזית לדחות את הטרק לשלישי עד חמישי ולבלות בסופיה את ראשון/שני במקום חמישי. ממש יום לפני הטיסה, ביטלתי את המלון של רביעי בלילה בסופיה, סגרתי לילה ראשון באותו בסטווסטרן בשדה התעופה (שהתברר מאד נוח עם השארת הציוד), וביקשתי מהמלון בספרבה בניה להזיז את ההזמנה לילה קדימה, ונענתי בחיוב. בנוסף, ביטלתי את המונית שקבעתי עם OK לקחת אותנו לספרבה בניה.

יום ראשון:

נחתנו בראשון בסופיה בצהריים. מדובר בטרמינל הישן, שבו Wizzair נוחתים. מזכיר קצת את ישראל של שנות ה 70, גם היציאה ממנו לא מרשימה. כשעוברים ליד טרמינל 2 מבינים שגם הבולגרים הצליחו להתקדם מאז, אבל זה כמו לנחות בטרמינל 1 שלנו לפני השיפוץ.

לקחנו מונית מהשדה למלון. 5 לבה (10 שקלים). בשדה יש תחנה של מוניות OK, שכל מקום שתקראו הישראלים יספרו לכם לעבוד רק איתם, ושהם אמינים. שטויות במיץ עגבניות. אנחנו נסענו עם מספר רב של מוניות, רובם של חברת Yellow, ללא כל בעיה. כולם היו אמינים, עם מונה, והנסיעות עלו גרושים, וגם אפשר לשלם באשראי או מזומן בחלק נכבד מהמוניות.

הגענו למלון ב 13:30, בצהריים. מזג האוויר היה לח,חם עם שמיים מעוננים. קיבלנו חדר להפתעתנו בשעה מוקדמת, מה שהיה מאד נוח.

ידענו שאנחנו רוצים להגיע לדקטלון לקניית השלמות, והיה כתוב במקום מסוים שניתן גם לקנות שם מפה של הרי הרילה. עכשיו לגבי המפה, את המפה אפשר להזמין באינטרנט ממקומות שונים במחיר שנראה זול (8-9 אירו), אבל בחנויות מפות וספרים בסופיה היא עולה 4 לבה שהם 8 ש״ח. בנוסף, חלק מהמפות שנמכרות ברשת לא עדכניות, בנות 7-8 שנים. מאד רציתי להגיע עם מפה מראש, ומאד חששתי מהעובדה שביום הראשון נצטרך לחפש עם נהג מונית מקום לקנות מפה בדרך לספרבה בניה. צדקתי.

ה Decathlon, ויטושה, הוא סניף ענק ומאובזר היטב. המחירים מצוינים ואפשר להשלים כאן כל ציוד שחסר לכם. מפות לא היו כאן. המונית עלתה כ 14 ש״ח, ובכלל המוניות בעיר, לא עברו את ה 20-25 ש״ח בלחץ למרחק הכי גדול שנסענו, רוב הזמן נעו בין 10 ל 20 ש״ח.

אחרי שהצטיידנו בדקלטון, תפסנו מונית חזרה, פרקנו במלון, ויצאנו למרכז העיר במטרה לאכול, לקנות מפה ולעשות קצת Site Seeing. סופיה היא עיר נחמדה. אין לה מרכז היסטורי עתיק וצפוף כמו ערים אירופאיות אחרות, אבל אחרי חוויית אתונה טראומתית במיוחד, היה כיף להגיע לעיר נעימה, נקיה, עם המון פארקים נחמדים, בתי קפה, מסעדות, חנויות ובעיקר מחירים מצחיקים. היה טיפטוף קל, אבל חם, ולא ממש גשום. מזג אויר נוח יחסית להסתובבותאכלו בCrystal Steak House, שהיא מסעדת סטייקים משובחת במיוחד, ויצאנו להסתובב בעיר.

.לשמחתנו מצאנו חנות ספרים פתוחה שהיו לה את המפותהסתובבנו,ראינו כמה אתרים וכמה גנים, והתמקמנו בגן אחד, שתינו קפה, דיברנו וניסינו להערך לימים הבאים. מזג האויר עדיין לא חייך, אבל החלטנו שנעלה למחרת (יום שני) לספרבה בניה, ונחליט שם בהתאם למזג האויר אם לעשות טיול יום, לישון ולרדת ברכבת, או לצאת לסיבוב משמעותי כמו שתכננו.

בסיפור הדרך של החבורה שנסעה, הם הזמינו מהארץ מונית מראש מחברת OK שלקחו 91 לבה. גם לנו במייל ביקשו את אותו מחיר. בשני בבוקר כשרצינו לצאת לספרבה בניה (Sapareva Banya), שלחתי להם מייל, אבל לא ענו לי בזמן. אז ביקשתי מחברת המוניות שהמלון עובד איתה (Yellow) והמחיר שניתן לי היה 80 לבה. (כ 160 ש״ח), שאפשר לשלם במזומן או באשראי. כאן המקום לציין שהחלפנו כ 600 לבה שיהיה לנו לטובת האוכל, לינה, מוניות ועוד, אבל קל גם להסתדר עם אשראי בעיר, ולמשוך כשצריך.

למלון יש חדר שמירת חפצים מסודר ולא הייתה בעיה להשאיר אצלם את הציוד הגדול, עד היום האחרון. אפשר לקחת את המלון הזה רק ללילה האחרון, ואז להשאיר בו ציוד, מבלי להיות חייבים לישון בו שני לילות (הוא יחסית יקר, כ 94$) אבל אנחנו מצאנו אותו נוח בכל מקרה.

הנהג, דימיטר, הגיע מהר מאד, תדלק בגז (חסכוני במיוחד), ועלינו. בדרך הוא עישן לא מעט במהלך הנסיעה, וביקשנו ממנו לפתוח חלונות. להגנתו יאמר שהוא שאל בהתחלה, וחשבנו שמדובר בסיגריה אחת, לא בחצי קופסא בשעה נסיעה. שרדנו.

ספרבה בניה היא סוג של עיירת הרים, בפתח הרי הרילה. היא נעה בין כפר יווני ישנוני, לבין עיירת הרים אירופאית. כלומר, יש פוטנציאל, אבל הוא עדיין לא ממש קרה. כשעה נסיעה בדרכים משובשות, הנוף התחיל להשתנות, להפוך ירוק יותר, קר יותר, גבוה יותר ורטוב יותר. הנסיעה לקחה כשעה וקצת, והגענו לספרבה בניה.

נכנסו למלון בשעה מוקדמת יחסית,כ 12:15. בעלת המלון ישר התקשרה לבן שלה שהוא היחיד שמדבר אנגלית. הוא אמר שהם עוד מכינים את החדרים ושנחזור יותר מאוחר, אחרי  13:00

אז השארנו את התיקים והלכנו ל״רחוב הראשי״ של הכפר/עיירה הזאת. בסיבוב ראשון, היה נראה קצת עלוב, ובסיבוב שני, דווקא הרגיש שיש עם מה לעבוד. מצאנו בית קפה נחמד, התיישבנו לקפה, ולחשוב על החיים עצמם, ומה אנחנו עושים מחר. בנתיים הסתבר ששלישי חצי גשום, רביעי אמור להיות יום יפה יחסית, וחמישי גשום בחצי השני של היום. מזג האויר מחר הראה גשם בחצי השני של היום. לכן התוכנית שרקמנו הייתה לעלות ברכבל למעלה מוקדם בבוקר (נפתח עקרונית ב 9:00), אם המזג מאפשר להגיע עד בקתת סדמטה עזרא )sedamte ezra), שנימצאת כשעה עד שעה וחצי הליכה מתחנת הרכבל, תלוי במסלול האדום או ירוק צהוב. אם יתפוס אותנו הגשם, נישן ברילסקי עזרא שנמצאת ממש על יד העמדה העליונה של הרכבל.

תוך כדי שאנחנו מדברים ומתכננים, התחיל מבול שוטף. כשהוא נגמר חזרנו למלון, קיבלנו חדר נחמד וסביר, והתמקמנו לקרוא ולנוח עד ארוחת ערב. עשיתי חיפוש על מסעדות בעיירה, ומצאתי משהו שנראה נחמד. המקומות היו ריקים, שזה הגיוני ליום שני של תחילת שבוע, אבל יוצר מבוכה מסוימת לשבת בחלל ענק כמעט לבד, והיה נדמה שיש שני אנשים בלבד שמתפעלים מסעדה שיש לה תפריט עצום. הזמנו כמה מנות, היו סבירות, כמובן שהמחירים היו מצחיקים, ויצאנו מפוצצים.

במקביל, עוד במלון, קבענו עם הקפצה על הבוקר לרכבל. הבן אמר לנו בטלפון שהאבא יקח אותנו בבוקרלמחר הבוקר, אחרי משהו שהיה אמור להיות ארוחת בוקר (איזה פרוסת לחם מוזרה וכוס חלב, שלא נגעתי בהן) האיש אכן חיכה לנו בחוץ.

הנסיעה לרכבל הייתה אמור להיות כ 45דק לפי Google Maps, ולקחה 20דק, כאשר הוא גם נוסע במיומנות, וגם נסלל כביש חדש שקיצר את הדרךכשהגענו למעלה, היה ברור לנו שההסעה לא בחינם. הוצאנו שטר של 10 לבה, והבחור המשופם לא התבלבל ובתנועת יד שלא מביישת נהג מונית ישראלית, ביקש עוד והראה לנו שטר של 20. קיבל 20.

** המפות שצירפתי מהאתר הזה

השעה 9:00 וכמובן שהרכבל עדיין לא נפתח. זה לא מדינת עולם מערבי, ולמרות שיש בה תחילתה של תנועה בכיוון, שעה היא לא שעה. ב 9:10 בעצלתיים הרכבל התחיל לפעול, ומזג האוויר היה קריר, אבל לא גשום וקצת מעונן.

שילמנו 10 לבה לעליה בכיוון אחד, ויצאנו לדרך. מדובר ברכבל ארוך מאד, כמעט 20 דק עליה שמעלות אתכם מ 1900 מטר בערך ל 2400/500 מטר. עליה משמעותית בגובה. למעלה, גם נאמר לנו שהיום הרכבל יסגר ב 16:00 במקום ב 16:30, כמו שרשום באינטרנט. למה ? ככה. קחו זאת בחשבון.

קפצנו מהרכבת בתחנה העליונה הצנועה למדי, כשבקתת (או יותר נכון מלונית) רילסקי עזרא ממש לידנו. מזג האוויר היה קריר, האדמה הייתה רטובה מגשמים, אבל היה נראה שבהחלט יש לנו יכולת להשיג שעה הליכה בלי גשם.

התארגנו על עצמנו, פתחנו מקלות, ויצאנו לדרך לכיוון בקתת Sedamte Ezra (שעכשיו גם המקום להגיד שקוראים לה בקתת שבעת האגמים).

חשוב לציין שכדאי מאד שיהיה לך מקרא של כתב קרילי. תדפיסו לכם איזה דף תרגום שיהיה בתיק. לא שהוא מסובך מאד, אבל היכולת לתרגם אותו מקלה מאד על הבנה, ואפשר גם להשתמש באפליקציית Google Translate, להוריד לנייד ולהשתמש במצלמה. התרגום שלה לא מדהים, אבל אפשר לעבוד איתו.

התחלנו ללכת במה שהיה אמור להיות המסלול אדום/צהוב, ובהמשך הסתבר שטעינו קלות והלכנו במסלול הירוק צהוב. זאת הייתה הטעות הראשונה, היחידה, והדי לא סבירה שעשינו. היא לא הייתה קריטית כי כל המסלולים הובילו לאותו מפגש צירים, יתכן שאולי החמצנו קצת נוף, אבל היינו בעיקר טרודים להגיע לפני שיתפוס אותנו מבול.

השבילים היו מלאי מים. נעלי המרל המשומשות היטב תפסו מהר מאד לחות, וחששתי שהרטיבות תהפוך לבלתי נסבלת, אבל הצלחתי להמנע מלהכנס לשלוליות ולשמור על רמת לחות סבירה. מה שהורגש מהר מאד הוא הגובה. הנשימה נהייתה מעט יותר כבדה, והורגש הקושי להכניס מספיק חמצן. זאת נקודה שחשוב לי לעצור בה ולהדגיש, אמנם לא מדובר בטיול בגובה רב (הנקודה הכי גבוה היא כ 2700 מטר), ויחד עם זאת, שינויים כאלה עשויים להיות משמעותיים, ולהשפיע על הביצועים. מי שמתכנן טיול, ממליץ לו בחום לתכנן את יומו הראשון כמתון.

הלכנו כשעה ורבע עד וחצי, קצת חוששים מהנתיב, מהמזג הסגרירי, וסתם מעט חוסר בטחון של התחלת טיול. פגשנו בדרך שני מטיילים יחפים ללא כמעט ציוד, וחבורה של אנשים שעובדים על השביל ומסדרים אותו.

אחרי כשעה ומשהו של הליכה לפתע הופיעה מולנו הבקתה, ולמרות שהיה נראה שמזג האוויר לא הולך להפוך נורא בזמן הקרוב, החלטנו להשאר בבקתה, ולפעול בהמשך לתוכנית. השעה הייתה כ 12:00 בצהריים ויש עוד כמעט יום שלם להעביר במקום הזה.

כאן התחיל אחד מהימים היותר מוזרים שהיו לנו.

נכנסו לבקתה שהיא בעצם מבנה בן שתי קומות, מבואה, מטבח עם איזור סירים גדול על גחלים, חדר אוכל עם אח, שני חדרי שינה שאליהם נכנסים ישירות מחדר האוכל, בכל חדר כחמש מיטות. המקום מזכיר חווה בארה״ב של המערב הפרוע, וככה גם האנשים שהיו בה. במבנה לא היו שירותים או מקלחות, אבל היה חשמל. שירותים היו במבנה בחוץ, ריחני באופן קיצוני, שנמנענו מלהשתמש בו כלל.

ה״מארחת״ הפנתה אותו לחדר, הציעה לנו מרק (2.5 לבה) ובקשה תשלום על הלינה (37 לבה, 16 על לינה ו 2.5 על מרק). מכיוון שעוד היה מוקדם ומזג האויר עוד היה סביר, יצאנו והכנו לנו קפה על שפת האגם. התבוננו בחבורת אנשים שעשתה משהו במים עם משאבות, ולא הצלחנו להבין מה בדיוק הם עושים (בהמשך נבין שהם מנסים לנקות את המים). ערפילים באו והלכו, והשמיים נותרו מעוננים.

אחרי כמה זמן החלטנו לצאת לסיור רגלי באיזור. בטיפוס הרים מסורתי עושים מחנות. ובכל מחנה לנים כמה לילות להתרגל לגובה, ועושים טיולי יום לנקודה יותר גבוהה, ללא ציוד, להסתגל. אמנם אנחנו לא בהימלאיה ולא באלפים, אבל מכיוון שהרגשנו מעט את המחסור בחמצן, החלטנו לעשות טיול במעלה שלוחה סמוכה, ללא ציוד.

אחרי שעה וחצי של סיבוב מקסים, שבו ראינו נוף אלפיני מדהים, ונחשפנו לקצת כתובים בבולגרית על אחד הסלעים חזרנו לבקתה. השעה הייתה 15:00 ואחר הצהריים היה עוד ארוך מאד. כשנכנסו לבקתה השולחנות בחדר האוכל היו ערוכים עם סלטים ותבשילים. הבנו שיש כאן אוכל מרוכז למישהו/משהו, עוד לא לגמרי הבנו למה.

נכנסו לחדר ושכבנו במיטות לקרוא קצת. בנתיים אותם אנשים שראינו בונים בדרך, ואלו שעבדו באגם חזרו לבקתה. איתם גם היה הזוג היחף. זה הזכיר סצנה ממערבונים שבו חוזרים פועלים מהשדה, חולצים מגפיים ונכנסים לאכול. אנחנו שכבנו על המיטות בחדר, והם פשוט סגרו לנו את הדלת, דיברו קצת ואז ישבו לאכול. סביבם הסתובבו שתי נשים בשיער לבן שהזכירו לנו את הכת האיימישים. התחלנו להבין שיש כאן איזה חבורה, והסתכלנו על התמונות שהיו מפוזרות בבקתה.

כמה טקסטים שהיו ליד התמונות הובילו אותנו לחיפוש גוגלי מהיר. בלי מאמץ רב, מצאנו את הכת הנוצרית של פיטר דנוב, ״האחוה הלבנה״.

פיטר דנוב היה פילוסוף ומורה בולגרי, שנטען שהיה מואר רוחנית, והקים כת בשם ה״אחווה הלבנה״, שבניגוד לשמהלא עסקה בענייני גזע, אלא ברוחניות, חיבור בין אלוהות, בין אנשים, בין אדם לאדמה ולסביבה. הם כמובן צימחונים עד טבעונים, ככה שהבנו שלא יבשלו אותנו בלילה. איזור שבעת האגמים מקודש לחברי הכת, שהם לא רק בולגרים. הם מגיעים לשם כל שנה באוגוסט לקיים טקס של ריקוד ושירה במעגל גדול, כשהם לבושים בבגדים לבנים.

במה שונה כת מסתם דת ? שאלה מצוינת. לא נושא שאני רוצה לפתוח בבלוג, אבל יש ספרים מצוינים בנושא המרתק הזה. אני אתאר את הדברים כמו שחווינו אותם.

אחרי אפיזודת ארוחת הצהריים (שכמובן לא הוזמנו להשתתף בה), יצאנו לעוד כוס קפה, וחזרנו לחדר לקרוא ולהעביר את הזמן. באיזור 17:00 אחר הצהרים, חברי הכת, שבנתיים הבנו כבר שהם מאכלסים את הבקתה ואנחנו האורחים היחידים, התאספו בחדר האוכל, עם פרצופים רציניים מאד. אנחנו נכנסנו לחדר וסגרנו את הדלת. מישהו שנראה כמו כומר נשא דרשה כלשהו שנמשכה כשעה. מכיוון שאין שירותים בתוך המבנה היינו צריכים לעבור דרך הדרשה, כאשר ברגע שפתחנו את הדלת הוא הפסיק לדבר וכולם הסתכלו עלינו. לא תחושה הכי נעימה.

** חדר האוכל של הבקתה. החדר משמאל, מימין היציאה **

לאחר כשעה של דיבורים, התחילו שירים. חשבנו לעצמנו שהם ישירו שיר / שניים וימשיכו הלאה. התחלנו לתהות מה בדבר ארוחת ערב. הרי בכל המקומות כתוב שבבקתות מגישים אוכל בתשלום, ואמנם אכלנו מרק בצהריים, אבל המארחת נעלמה, ומאז נשארנו רק אנחנו וחברי הכת.

השירים נמשכו כשעה עד שעה וחצי. באיזור 19:00 בערב, זיו ואני הבנו שארוחת ערב לא נקבל כאן היום, ולא רק זה, אנחנו כלואים בחדר, כשהחבורה מזמרת לה מיזמורים נוצרים בבולגרית, ולא נעים לנו לעבור להם כל פעם באמצע כדי לצאת החוצה, בכלל היה ניכר שאנחנו פשוט מפריעים להם בנוכחות שלנו.

בין שיר לשיר, חשבנו לעצמנו, נצא עכשיו, ובסוף אכן חתכנו החוצה, שתינו תה, ואכלנו קבנוס. השלמנו עם זה שזאת ארוחת הערב שלנו. בחוץ, פניתי בנונשאלנט לאחד האנשים שיצאו החוצה ודיבר אנגלית טובהפתחתי בתמימות מזויפת שיחה על מי הם ומה הם (שכן גוגל כבר סיפר לי). הוא היה נחמד מאד והסביר לי האמונות שלהם, ותהיתי מדוע בשם האמונות שבקרבה בין בני האדם הם נותנים לנו תחושה של לא רצויים, וגם הזמנה לארוחת ערב לא הגיעה. שלא לדבר על העובדה שהבקתה אמורה לשרת מטיילים, ולא אותם.

חזרנו פנימה לחדר והתארגנו לשינה. השלמנו עם המצב, ושנתחפף משם בבוקר. היה ריח של אוכל, שהבנו שהוא לא עברונו, ואף אחד לא הולך להציע לנו כלום.

בשעה 20:30 בערב, כשאנחנו כבר השלמנו עם הערב ההזוי הזה, אחרי שהטקס לא הסתיים, נפתחה הדלת ונכנס בחור. הוא הזמין אותנו לאכול צלחת מרק צמחוני שהם הכינו, לאחר שכל חברי האחווה סיימו לאכול. מחלנו על כבודנו, ועל המרק הקר, אכלנו קצת.

לרגע לא חשנו בסכנה, אבל בהחלט זאת הייתה חוויה לא נעימה, כי ההתנהגות שלהם הייתה לא נעימה, ולא מארחת. בכלל היה ניכר שהם ״השתלטו״ על הבקתה שהייתה אמורה להיות לטובת מטיילים, ונמצאים שם לטובת ההכנות לאוגוסט (בהתנדבות כמובן). זה לא פגע בהמשך הטיול, אבל חסרונה של ארוחת ערב חמה היה מבאס. מטיילים אחרים שהגיעו יום אחרינו ודיברנו איתם, כבר סיפרו שכן קיבלו שם אוכל בערב (בתשלום). אולי פשוט נפלנו על ערב בעייתי, אבל זכינו לחוויה הזויה במיוחד.

יום רביעי הגדול הגיע, ואיתו היום הכי ארוך שלנו. אנחנו נטפס כ 1000 מטר במצטבר ונרד יותר.

היום נפתח בערפילים. לקראת השעה 8:30 החלטנו לצאת, כי היה ניכר שהערפל מתחיל להתפזר. השבילים עדיין היו לחים, הרבה מים זורמים בנתיבי ההליכה, והערפל הוסיף לתחושת שר הטבעות שאפפה אותנו.

התחלנו בטיפוס לאורך האגמים. העליה הייתה מתונה, והעובדה שבילינו חצי יום בהסתגלות לגובה הקלה עלינו מאד. הטיפוס היה עדיין לא מאד תלול אבל מורגש. הנופים לאט לאט נפתחו, אבל היה קר וענני ערפילים עדיין נעו בין השלוחות.

אחרי כשעה הליכה בין האגמים על המסלול ירוק/צהוב, הגענו לעליה הגדולה שמובילה לפיצול אדום/כחול/ירוק שממנו או הולכים לאיוון ואזוב (בקתה) או לכיוון פסגת מליוביצ׳ה ומנזר רילה.

העליה הייתה תלולה, ורטובה מאד. עלינו לאט, בקצב מנוחה. המקלות עבדו יחד איתנו, ולפרקים היו כיסי שלג שאפשר היה להקיף ברגל, שלא על השלג. היה קר, ורוח חזקה נתנה אותתיה באוכפים. לבשתי חולצת בסיס ופליז. הבאף על ראשי, וכפפות על הידיים.

חלפנו על אגמים שהפשירו, ואגמים חצי קפואים. הנוף היה יפה ואלפיני, אבל הראות לא אפשרה לראות את מראות הגלויה של חודשי הקיץ החמים.

בשיא הגובה הראשון כ 2500 מטר, היה קר מאד. לאחר עליה קשה, התחילה תפירה של עליות וירידות עד למפגש הצירים, שם עשינו את העצירה הראשונה שלנו. מפגש צירים: ירוק לבקתת איון וזוב, כחול לקו רכס אחד, אדום לקו רכס שלנו (ישר).

התבוננו בעדר סוסי פרא יפיפה שהתעניין בנו מאד. שתינו קפה, אכלנו קבנוס, והתארגנו להמשך. שמנו לנו יעד להגיע עד 12:00 למפגש הצירים עם הירידה הכחולה לכיוון מנזר רילה. ידענו שמחכה ירידה ארוכה מאד מפסגת מליוביצ׳ה לכיוון הבקתה עצמה, ורצינו לדעת שאנחנו עומדים בלוחות זמנים.

ההליכה לאורך קו הרכס, ביום יפה, יכולה להיות חויית נוף נהדרת. לצערנו, היחסי, העננות הנמוכה, והרוחות מנוע מאיתנו לראות נופים משמעותיים לרחוק, אבל כן קיבלנו הצצות. בנוסף, החשיפה של קו הרכס לרוחות אתגרה ונאלצתי להשתמש גם במעיל הגשם לטובת חסימת רוח. מצד שני, לא הייתה שמש, ולמרות ההליכה על קו רכס חשוף, לא התחממנו והרגשנו טוב. הנוף כן היה מאד יפה ואינטנסיבי, ורק בדיעבד למחרת בעצם עיכלנו את כל מה שראינו ביום הזה.

ההליכה לאורך קו הרכס היא פשוטה, אבל בניגוד לנדמה על המפה מדובר ב 4-5 ק״מ של תפירת שלוחות בגובה 2400-2500 מטר. לקחנו את העליות הקצרות והעבות לאט, וירדנו בזהירות בירידות. לעיתים ההליכה היא מרשימה על סכין צרה, ולעיתים פשוט לאורך שלוחת מצוק. הנוף מאד יפה, לכל הכיוונים, וההליכה מרשימה מאד.

הגענו בכ 12:15 למפגש עם הירידה למנזר, ושתינו כוס תה. למרות החשש, מזג האויר עדיין היה טוב יחסית, ועמדנו בלוחות הזמנים. לא התמהמנו והתחלנו עליה משמעותית ולא קלה לכיוון פסגת המליוביצ׳ה – 2729 מטר. העליה תלולה מאד מסומנת במוטות שלג, והיתה מעט מבוצבת, אבל עלינו אותה במתינות.

בשיא העליה, יש התפצלות שמאלה ללכת כמה דקות עד לפסגה עצמה, וימינה להתחיל את הירידה. כמובן שהלכנו לפסגה, בתוך ערפל סמיך, ובזהירות ראויה שכן מימין יש תהום רציני ומיצוק בגובה מאות מטרים. הגענו לפסגה, ויכולנו לחוש את העוצמה שסביבנו אבל לא לראות אותה.

ידענו שמחכה לנו ירידה משמעותית, ולכן לא התמהמנו יותר מדי, סיימנו את חווית ה Summit שלנו, והתחלנו לרדת. ההירידה בשלב הראשון היא סלאלום מדורדר משהו ואובדן גובה משמעותי. חלקו מצריך שימוש בידיים, וחלקו פשוט הליכה זהירה. סגרנו מקלות ועבדנו עם הידיים.

לאחר כשעה הגענו לאגם קטן ונקודת ציון בניווט שלנו. עצרנו לאכול ולשתות, וגם השמש התחילה להציץ סופסוף. השעה הייתה כ 14:30. פגשנו זוג ישראלי שהגיעה מבקתת מליוביצ׳ה ושמחנו (לחשוב) שאנחנו קרובים יחסית, שכן אנחנו כבר כ 6 שעות בהליכה, כמעט בלתי פוסקת ואינטנסיבית.

כשהתחלנו לרדת הסתבר לנו שדווקא מדרונות השיפוע של ההר לכיוון הבקתה יהיו החלק המסוכן יותר ביום שלנו. הגענו בחודש יוני, טרם הפשירו חלקים מהשלגים ונתקלנו בכמה כיסי שלג על הנתיב. את חלקם אפשר היה לעקוף, וההליכה שהייתה על שדות בולדרים הייתה מאתגרת גם כך.

הגענו לשדה שלג אחד, שבו לא היה שום מעקף שניתן לבצע. הבעיה העיקרית הייתה שהשלג היה רך יחסית, היום היה חם, ולכן היה קשה לבסס צעדים יציבים בשלג. מצד שני השלג עצמו היה לא יציב. השיפוע היה משמעותי, בתחתיתו שדה בולדרים, והחלקה פירושה גליץ של 20-30 מטר ישר לתוך הסלעים. היינו נטולי חבל, ובהיעדר מעקף הבנו שאין ברירה אלה לרדת על השלג.

פתחנו מקלות, ואני ירדתי ראשון. דרכתי רק על צעדים של כאלו שעלו על השלג בבוקר, כאשר כל פעם אני מבצע שתי נעיצות של המקלות כדי לוודא את יציבות השלג שאני הולך לדרוך עליו. צעדים קטנים מאד, טעות קטנה אחת ומחליקים. לאחר 5 דקות מתוחות שנראו כמו נצח, הגעתי לתחתית, וזיו יצא לדרך. (כמובן שלא עולים יחד, כדי לשמור על יציבות, ושלא חלילה אחד יחליק ויעיף את השני). מלמטה זה היה נראה תלול הרבה יותר. המאמץ בכתפיים לשמור על יציבות ניכר, וכשזיו הגיע למטה, עשינו הפסקה של כמה דק׳ לעכל את הירידה המאתגרת הזאת. רצוי לציין, זה בהחלט היה מקטע חריג מבחינת המסוכנות, והוא מקושר לתחילת העונה. שבועיים אחר כך, גיסי עבר שם עם ילדיו ללא בעיה, אחרי שהשלג נמס כולו.

נתקלנו בעוד מעבר שלג שבו היינו צריכים לשבור את השלג במרכז, ולבצע מעבר זהיר על סלעים רטובים, אבל הוא ללא ספק היה משני בסיכון שלו מהמעבר הקודם.

אם זה לא הספיק, ההליכה המשיכה והייתה מאתגרת. המון שדות בולדרים לדלג עליהם ..הרבה זרימת מים של הפשרת שלגים בנתיב ההליכה. הנתיב השתנה כבר מאדום לכחול, והרגשנו שאנחנו מתקרבים.

עצרנו לרגע באנדרטה לזכר מטפסי ההרים הבולגרים שנהרגו בניסיונות טיפוס על ההר. מצעירים בני 20 ועד מטפסים בגילאי 60-70. כשהבקתה הופיע לפתע, הרגשנו הקלה, אבל נתקלנו בעוד מעבר אחרון של חציית נחל. לא מצאנו שום פתרון יבש, והחלטנו על חציה רטובה, חלצנו נעליים וחצינו יחפים.

עוד 10דק הליכה והגענו לבקתה בערך בשעה 16:30 אחר הצהריים. אחרי חווית ״האחווה הלבנה״ זה היה כיף להגיע לבקתה ״תיירותית״ ראויה, מאובזרת, עם מטבח, חדרים נעימים, מקלחת ושירותים ! וגם תיירים וטיילים נוספים מרחבי העולם.

התקלחנו, הזמנו אוכל, אחרי שיומיים לא אכלנו אוכל מבושל, וישבנו לעכל את היום הארוך והמפולא שעברנו.

ביחס לבקתות האחרון, בקתת מליוביצ׳ה היא כמו מלון עם כוכב אחד, מטבחון מושקע, תפריט מגוון, מנות מצוינות ואפילו טלוויזיה ו Wifiאכלנו מרקים, סלט, קבבים, חביתה עם גבינה בולגרית (כל זה בערך ב 40 ש״ח), והרגשנו שבעים ומסופקים. עדכנו את המשפחות לאחר שרוב היום היינו בלי קליטה, ודווקא לקראת סוף היום השמש יצאה, ויכולנו לצאת וליהנות מהנוף היפיפיה סביב הבקתה.

התלבטנו לגבי יום חמישי. התחזית הראתה גשם בחצי השני, ואחרי יום כזה ארוך ואינטסיבי שקיבלנו את המיטב של המיטב של האיזור לא חיפשנו ראש בקיר. ראינו את המסלול למנזר, הוא היה נראה לנו כמו תפירה ארוכה מדי, ולא בהכרח מתגמלת מבחינת נוף / טיול והחלטנו שמחר נצא למליוביצ׳ה ונקח מונית חזרה לסופיה.

למחרת היום, אחרי ארוחת בוקר טובה, יצאנו בשעה 9:00 מהבקתה, והגענו למליוביצ׳ה עצמה בערך ב 10:30 אחרי הליכה רגועה למדי, שם המתנו למונית אותה הזמנו יום קודם.

ישבנו לנו במליובצ׳ה, שותים קפה וחושבים על היומיים וחצי האלה, שבהם הצלחנו להכניס לא מעט. למרות שבראשנו רצינו שלושה ימי הליכה או יומיים מלאים של הליכה, הרגשנו מאד מסופקים, בעיקר מהיום המרכזי שהביא אותנו משבעת האגמים למליוביצ׳ה.

חזרנו לסופיה, עשינו קניות, אכלנו ארוחה מסכמת טובה במסעדה תיירותית, אבל מומלצת במיוחד עם מנות גדולות, תמחור מצוין וחדרים מיוחדים ומעוצבים. המלצרים בחלקם חסרי סבלנות, תבחרו אתם איפה לשבת, ואל תתנו בהכרח למלצר להושיב אתכם במקום לא נוח.  עשינו קניות בסופר Lidl שהוא סופר זול, קצת גבינות, מתנות ועוד, וחזרנו למלון להתרסק ולקום לטיסה המוקדמת. למחרת חזרנו לארץ למשפחות שכבר מאד חיכו שנחזור.

תובנות ומסקנות

סיפור הדרך שעליו התבססנו היה טוב מאד בסה״כ. אבל מכיוון שלא הכרנו, חשבנו שזה ״מסלול״, וקצת לא הבנתי שבעצם מדובר ברשת של שבילים שאפשר לתפור בה מסלולים רבים.  יש אפשרות לתפור מסלול בין יום לבין כמה ימים. לא צריך לכבול את עצמך לסיפור דרך אחד, אבל בהחלט יש אלמנט של להכיר את השטח ולהבין שהמפה והמציאות מספרים סיפורים שונים. על המפה הירידה, היא 1.5 ק״מ עד 2 ק״מ, בפועל היא לקחה 4-4.5 שעות טובות. יש שיפועים משמעותיים שלא באים לידי ביטוי, ולכן לפני שאתם מתכננים מסלול מראש, תקראו סיפורי דרך ותבינו את מהות המקטעים.

את היום הארוך שעשינו הייתי מחלק עם לינה באמצע באיבן ואזוב, ולא בבקתה שבה ישנו עם האחווה הלבנה.

המסלולים מסומנים מצוין. למעט טעות טירונים ביום הראשון, שלמזלנו הובילה לאותה נקודה, לא היה שום מקום לטעות.

ההסתגלות לגובה. כל אחד חווה אותה שונה, אבל כן כדאי לקחת בחשבון ביום הראשון להיות מתונים יותר, ולהסתגל לגובה, לשטח, לאקלים ולהיות מחובר לסביבה.

בולגריה בכלל והרי הרילה בפרט, הפתיעו אותנו לטובה. הגענו עם מעט ציפיות, ומאד נהנו. הנוף היה יפיפיה, יש להם רכסי הרים משמעותיים, ויש עוד פוטנציאל רב לעוד טיולים. היא קרובה מאד, זולה עדיין, טיסות זולות, היא נטולת המודרניות המפונפנת של מערב אירופה, אבל יש בה את כל הדברים שצריך כדי להרגיש בסה״כ שאתה לא מטייל בעולם שלישי.

זאת הייתה מתנת יום הולדת יפה מאדאני מאד שמח שמצאתי את הזמן, את השותף ואת ההזדמנות לממש, ולא נותר לי אלא להמליץ לכם עליה גם.

קיץ קר וצונן.

תגובה אחת

  1. יונתן הגב

    נהניתי לקרוא. התיאורים מופלאים והחוויה נשמעת מעניינת מאוד.
    תודה לך.

השארת תגובה