Merrell Allout Fuse Trail – מה קרה ל Merrell?

 

באיזור 2010 ,כשהייתי בתחילת דרכי המינימליסטית, קניתי את אחד הזוגות האהובים עלי עד היום ה MT101 של ניו-באלאנס (NB). ככל שהתקדמתי עם ירידה בהנעלה לכיוונים יותר מינימליסטים, דבקתי בניו-באלאנס בעקבות החוויה הכל כך טובה שהנעליים הללו השאירו לי.

אדי החוויה המוצלחת הזאת עלתה לי בלפחות שלושה זוגות לא מוצלחים של NB שקניתי בהמשך (מי יותר, מי פחות) , עד שהחלטתי להפסיק את הרומן שלי עם NB ולעבור לנעליים של חברות אחרות.

Merrell הייתה חלוצה בתחום ההנעלה המינימלית מבין החברות הגדולות. יחד עם זאת, בשבועות האחרונים, מרל של 2015 הפכה עבורי למה שהייתה NB עבורי ב 2012, חברה שאני היום נוטה להתרחק ממנה.

למעשה הפוסט הזה היה ואמור להיות ביקורת על זוג הנעליים שבכותרת. אתם תקראו כאן ביקורת, אבל הפוסט גם מקפל בתוכו סיפור יותר גדול על חברות הנעליים הגדולות, תרבות הצריכה, תרבות ה R&D  וקצב חילוף המוצרים בצריכה המודרנית שלנו.

אחרי שזוג ה MT101 שלי סיים את דרכו חיפשתי את המשך דרכי המינימליסטית. ה MT101 היו זוג מאד מוצלח. זולים, עמידים, אחיזה מצוינת, גמישים רחבים. מאד אהבתי אותם, אבל גם רציתי לרדת בדרופ, ובמקביל NB החליטו לחסל את הדגם ולזרום לכיוון שני דגמים חדשים יותר מינימליסטיים בשיא תקופת הטרנד: MT110  ואחריהם ה MT00.

בשנים האחרונות אנחנו עדים לתופעה, שאני חושב שהתחילה פחות או יותר בעשור האחרון-  קצב החלפת הדגמים משנה לשנה. זה נושא שבולט בטלפון הסלולרים וגם בנעלי ריצה ומוצרי צריכה שונים. החברות רוצות ומחויבות להראות חדשנות, מחזור ה R&D מתקצר ודגמים יוצאים מהר מהר לשוק. אם פעם חברות היו משחררות דגם פעם בשנתיים שלוש במקרה הטוב, ולעיתים רק עדכונים קלים, היום הן מחליפות ליינים שלמים כל שנה ושנה.

ה MT110 הסבירים וה MT00 היו מוצרים שיצאו לשוק לא בשלים מספיק ומהר מדי. ה MT110 נשחקה בזריזות, וה MT00 הייתה כישלון כנעל וכשלון מסחרי מהדהד, שלי אישית עלה הרבה כסף ואכזבה מרה.

NB באותם שנים הוציאו כל כך הרבה דגמים בסדרת ה Minimus שהיה ממש קשה לעקוב. קצת החלפת הגרסאות והעדכונים היה מסחרר. אחרי עוד נסיון קצר עם ה MT1010, החלטתי שאני יורד מהם.

היה ניכר בזוגות הנעליים של ניו-באלאנס שמצד אחד מיושמים בהם חומרים וטכנולוגיות טובות שמצויות בידי החברות הגדולות הללו, ומצד שני עיצובים בעייתים, היעדר שימת לב לפרטים של שימוש, ביחס לעיצוב וכנראה שללא פידבק מספיק מרצים אמיתיים בשטח לאורך זמן. כי בעידן שלנו, למי יש זמן?

זה קל מאד לקבל פידבק מרץ כמו אנטון קופריצ׳קה שלא משלם על נעליים וגומר זוג בשבוע, ביחס לרץ שמשלם על הנעליים 90$ והם נגמרות לו אחרי חודש וחצי.זו תמונת מבט אחרת לחלוטין על ערך לכסף ללקוח.

אבל לא התכנסנו כאן כדי לדבר על ניו-באלאנס, אלא לספר לכם על זוג המרל האחרון שלי ואיך כל הסיפור הנ״ל על ניו-באלאנס קשור לעניין.

מרל היא חברה מאד ותיקה, שהחלה את דרכה ב- 1981. היא עברה זוג ידיים (Krahu) לפני שנחתה סופית אצל תאגיד Wolverine הענק, שהוא הבעלים של לא מעט מותגי נעליים גדולים ומוכרים (StrideRite, – ענק נעלי הילדים, האש פפיס, סאוקוני, סבגו ועוד)

עד לפני כמה שנים מרל היו מאד עצמאיים. הם התנהלו לחלוטין כיחידה עסקית עצמאית עם ליינים שהיו חופפים ומתחרים אפילו בחלק חברות האחיות תחת התאגיד. היה רושם שזה לא מפריע לאף אחד, ומרל הייתה חלוצה בחדשנות בהנעלה בעיקר, ובתחום המינימלי בפרט. היה ניכר שניתן לה חופש פעולה ויצרתיות רב.

בשנת 2010 עם תחילת פריחתו של הטרנד המינימלי, מרל הייתה חופשיה להוביל אותו עם סדרת ה Glove הכל כך מפורסמת שלה. היא הייתה מראשונות החברות הגדולות והמוכרות לייצר תוכן אינטרנטי וליינים שלמים לרצים המינימליסטיים, שצצו מאחורי כל ספר Born To Run. אבל מרל לקחה את זה צעד אחד קדימה למקום שבו הייתה עד אותו זמן רק Vivobarefoot, ופיתחה גם נעלי קז׳ואל, נעלי ילדים ועוד. הכל ברוח המינימליסטית,באיכות גימור ועיצוב מפתיעים למדי ביחס לזמן וחוסר הניסיון שהיה בשוק סביב מה היא ״נעל מינימלית טובה״ (ועושה רושם שזה עדיין בהתהוות).

גם אצלנו עברו לא מעט זוגות מהליין המינימלי של מרל במרוצת השנים הללו. ורוב החוויות שלנו מאותה תקופה היו טובות. סדרת הגלוב הייתה ידועה בהיותה ״עוטפת״ את כף הרגל, וגם בדגמים הראשונים הייתה קשת גבוהה יחסית וסוליה צרה במרכז, אבל זה עבר בסדר אצל הרבה רצים כי הנעל הייתה מצוינת ומתוכננת היטב.

היה ניכר שמרל משקיעה השקעה ניכרת בפלח שוק הזה, למרות שלא זנחה גם את הנעליים הקלאסיות והמסיביות, שבזכותן הייתה ידוע עד אותו זמן. מרל הפכה להיות שם מזוהה עם מינימליזם ואיכות ב 2010-2011.

ואז, איפשהו במהלך 2013-2014 משהו התחיל להשתנות. זה התחיל בעיכוב משמעותי ביציאה רענון לדגמים הקיימים ב-2013, והתדלדלות של מלאי הליין המינימלי. נעלי הילדים החלו להיעלם, ודגמים חדשים לא נכנסו. התהליך הזה קרה במקביל לתהליך דעיכת הטרנד המינימלי בעולם הריצה, יתכן שבתגובה לו ויתכן שללא קשר.

בפברואר 2014 שחררה מרל את סדרת AllOut. חובבי המינימליזם מייד ראו שזה ליין שלא בא לדבר אליהם. מרל אמנם אימצה כמה אספקטים מהליינים המינימליים כמו דרופים מופחתים (כמו בסדרת ה Proterra המוצלחת, עליהם אכתוב בהזדמנות אחרת) אבל היה ניכר שהחלה לעשות דרכה חזרה לכיוון העממי יותר, עם סוליות יותר מוגנות, הרבה יותר ״בשר״ והרבה פחות מינימליזם. העדכונים שיצאו לדגמים בודדים בסדרות ה Glove היו בינוניים, וחלקם אף טוענים שגרועים מהגרסא הראשונה.

בהמשך, העבירה מרל את ליין נעלי הילדים שלה ל StrideRite והוא לחלוטין יצא מניהולה. כמובן שהליין המינימלי חוסל לחלוטין ושני הדגמים שיצאו להם גרסאות רענון היו בעלי בעיות איכות משמעותיות, ולכן לא זכו להצלחה מסחרית. זה היה מקור אכזבה אישי עבורי מהמקומות עליהם אני כותב בהקשר של הנעלת ילדים.

בכל התקופה הזאת, לא מצאתי את עצמי מנסה אף זוג חדש של מרל. ה Trail Ascend שהיו בעלי דרופ אפס וסוליה מעט מגנה היו דומות באופי ל Inov-8 235 שיש לי, ולכן לא ראיתי סיבה לרכוש זוג מקביל, מה גם שקראתי ביקורות שהן צרות מאד. נורות האזהרה כבר היו צריכות להבהב אז. אגב, שינויים, שכן קרו, לטובה במרל, בשנים האחרונות ועד היום, הם בתחום הליינים של ההלבשה שאני אוהב מאד, ויש לנו לא מעט פריטים שלהם, נושא לפוסט אחר, כי אלה מחלקות שונות לחלוטין.

מה שקרה הוא שאחרי שחיפשתי זוג שיחליף את ה Salomon Sense Pro  המאכזבות שלי, חיפשתי  נעליים בעלי 4-6 מ״מ דרופ, סוליה שתהיה מתחת 20 מ״מ אבל מעל 8 מ״מ, ומצאתי סייל על Merrell AllOut Fuse Trail ב 48$. עם דרופ 12:18 מ״מ וסוליה שכתוב שהיא נותנת Barefoot feeling זה היה נראה לי כמענה אפשרי למה שלא קיבלתי מהסנס פרו. המחיר, כמובן, ללא תחרות. מה שלא עשיתי, ואני מודה בפה מלא, הוא לראות את הביקורת של הג׳ינג׳י על הנעליים האלה ל-פ-נ-י הקנייה, כי אז בהחלט לא הייתי קונה אותם, וזה למרות שאני לא מסכים עם כל מה שאמר בביקורת ואפרט.

AllOut Fuse Trail

אני אתחיל בכך שאציין שכמו כל זוגות הנעליים של מרל שהיו לי עד היום, האיכות של הנעליים מחוץ לקופסא היא פנומנלית. מרל עושים מוצרים יפים, גימור מוקפד ואיכותי. יודעים שם את העבודה.

עושה רושם שגם הבחירה של החומרים מקצועית וברמה גבוה, ואת זה אפשר גם להגיד על הסוליה, שאחרי הרבה שנים של מרל עם סוליות  ויבראם הממותגות הוחלפה בגומי של מרל, כנראה כדי להוזיל עלויות. זה מהלך אמיץ כי סוליית ויבראם היא סמל סטטוס ואיכות משמעותי.

לגבי שיטת השריכה של נעלי מרל. אני מאד אוהב את הפיתוח הזה שמאפשר סגירה שהיא מעיין עטיפה סביב כף הרגל יותר מאשר תחושת ״המכבש״  המהדק שרוב הנעליים נותנות. הלולאות הרחבות בנעליים האלו נעות בחופשיות משהו ולכן נסגרות באופן לא בהכרח סימטרי מה שיוצר מראה מוזר. כמו הג׳ינג׳י, גם אני לא ממש הבנתי את הלוגיקה, מצד שני זה עבד לי מצוין ולא הטריד אותי יותר מדי.

החלק העליון נושם ומאוורר, ההגנה בחלק הקדמי על איזור הבהונות היא טובה, ואני חייב להודות שדווקא היא לא הפריעה לי ממש, לא בעמידה, ולא בריצה, וגם לא הרגשתי דחוס בה במיוחד, בניגוד לביקורות אחרות. אני מתאר לעצמי שזה קשור גם למבנה כף הרגל. לי יש כף רגל רחבה יחסית (למרות שיש רחבים ממני) והרגשתי בה בסדר.

נושא נוסף שמיידית שמתי לב אליו, הוא שאיך שהכנסתי את כף רגלי היחפה לתוך הנעל, מבחינת החלקת תפרים ותחושה פנימית, מייד הבנתי שלא מדובר בנעליים שמתאימות לריצה ללא גרביים. יש בתוך הנעל איזורים ״חמים״ ובולטים שללא גרביים מייד יגרמו לשיפשופים, שלא לומר חתכים.

למרות הסוליה היחסית ״עבה״ (12:18) הנעליים בהחלט קיבלו תכונות מינימליות מסוימות, הן גמישות בצורה מפתיעה, התא הקדמי גדול,רחב וקל להכניס כף רגל גדולה לנעל. כל זה בניגוד לנקודת התורפה של הנעליים.

עכשיו תראו.. זה ידוע שבנעליים המינימליות של מרל תמיד היו קשתות ״מורגשות״, תמיד הייתה להם אריזה אדוקה יחסית, שלא מתאימה לכולם. אבל גם לקשתות יש גבולות הסביר. מדובר בנעליים נייטרליות, ללא תמיכה ואמורות להיות בעלי אופי מינימלי.

אם תסתכלו על כף רגלו של רץ עם קשת בריאה, אחרי שהלך יחף, אכן תראו שהחלק במרכז כף הרגל שהתלכלך הוא צר יחסית. יחד עם זאת, בתוך נעל הסיפור הוא אחר. עושה רושם שמרל לקחו את הקונספט הזה ופשוט ״השליכו״ אותו על הסוליה, למעשה בלי לקחת בחשבון כלל איך כל החלק העליון והחיבור לסוליה ישפיע וירגיש לכף רגלו של הרץ.

כמו שהזהיר הג׳ינג׳י, הקשת גבוהה…  כמה זה גבוהה? גבוהה בעוצמה כזו שאיך שנכנסים לנעליים מרגישים כאילו נעמדתם על אגרוף של מישהו שנעוץ לכם ממש במרכז הקשת. לא רק זה, אלא שברגל שמאל על גבי אותה דבשת שתקועה לי בקשת, הרגשתי עוד דבשת שניה קטנה יותר וקשיחה יותר שתקועה בבשר של כף רגלי בחלקה הקדמי של אותה קשת ענק. סוג של קפל או התקשחות של החומר, שהייתה בוטה יותר בנעל אחת מאשר בשניה. זה מיידית הזכיר לי את ה MT00.

תחושת קשות הקשת בכפות הרגליים בעמידה כל כך בוטה ואגרסיבית, שהיא ביטלה כל יכולת לתת את הדעת על תחושות אחרות בנעליים, שלא בריצה.

ניסיתי לנחם את עצמי שאולי זה יתרכך עם הזמן, ואולי בריצה זה לא יורגש.

אז איך זה מרגיש בכל זאת לרוץ איתם ?

כאן דווקא הופתעתי, במעט, לטובה. כלומר, בניגוד לחוויה הכל כך בוטה של לנעול אותם ולהרגיש כאילו מישהו דחף לך כדור טריגר פוינט לקשת, בריצה החוויה מתרככת. הנעל הרבה יותר ריספונסיבית, גמישה וחיה מהסנס-פרו. במובן הזה, בעייתית ככל שתהיה, מרל עדיין עשו, באיכות הסוליה, נעל יותר טובה מהסולומון היוקרתיים. הסוליה מעבירה תחושת שטח, הדרופ עדין ולא אגרסיבי מדי, וחווית התנועה איתם טובה. גם העמידות, לאחר 150 ק״מ, נראתה טובה מאד ולא נראה שהסוליה מתעייפת כלל. המעבר מויבראם לסוליית בית עבר בהצלחה.

החלק האחורי של הסוליה הוא בנוי יחסית ונראה מעט מסיבי לנעל כזו. הוא מייצר תחושה של מעט ניתוק מהקרקע, אבל אני דווקא אהבתי את תחושת היציבות שהוא סיפק לריצה, ובהינתן הכאבים שתיארתי לאחרונה, הוא נתן דווקא מענה לא רע של שיכוך ועידון. במובן הזה, הסוליה נתנה לי מענה נהדר.

יחד עם זאת, הקשת שם. והיא שם כל ריצה, כל הריצה. היא מורגשת בכל רגע ורגע ולא נעלמת לשום מקום. מריצה לריצה חיכיתי וציפיתי שהיא תתרכך / תעלם / אתרגל וזה לא קרה. מריצה לריצה, הנעליים האלה הכעיסו אותי יותר ויותר, כי מצד אחד ראיתי בהם פוטנציאל גדול, ומצד שני הקשת המזעזעת הזאת היא כשל תכנוני כל כך בסיסי, שאי אפשר פשוט להחליק אותו, להתעלם ממנו או לסלוח עליו.

חודש וחצי של שימוש ומסרתי את הנעליים. לא יכולתי יותר להמשיך לרוץ בהם, לא רציתי בכלל ללכת בהם, ולא ראיתי להם שום שימוש עתידי.

סיכום – מה נסגר עם Merrell?

כדי לסגור מעגל עם הפתיחה, אני רוצה רגע להחזיר אתכם שוב 4-5 שנים אחורה. אחרי האכזבה שלי עם נעליים שונות של ניו-באלאנס, פשוט החלטתי שאני לא קונה יותר נעליים של החברה. זוגות שיצאו עם תכנון ומרושל וזמן בדיקה מוגבל, שלמעשה כצרכן אני פרשתי אותם כזלזול מוחלט בי, במוצר שהם מגישים לי, בכסף שלי. עושה רושם שמישהו לא עשה את התהליך עד הסוף, עשה קיצורי דרך, הכל בשם ה Time-to-Market ואני לא רוצה להיות שפן הנסיונות שלו. זאת הזכות שלי, כצרכן מודע ועירני.

לפני חודש הגעתי לאותה נקודה בדיוק עם מרל. מה שראיתי קורה במעקב הוירטואלי ברשת, התחולל מתחת לרגלי ומול עיני. זוג הנעליים הזה הוא עלבון, לא פחות. גם ב 48$ הוא לא שווה אפילו חצי מזה, שלא לדבר על מחיר מלא של 110$.

כן, אפשר להגיד שאם יש לכם קשת גבוהה אז אולי אתם תאהבו את הנעליים האלה. אבל אלה לא נעליים שמיועדים לתת-סגמנט של צרכני הנעליים. אלה נעליים שמיודעים למנעד גדול הרבה יותר של צרכנים, וככאלה הם זלזול מוחלט במי שהולך לרכוש אותם (כמובן שמי שמודד ומצליח לזהות את הבעיה לפני עשוי להתחמק, אבל יש הרבה בעיות שקשה לזהות במדידה בחנות).

רצתי במקביל עם ה 235 כדי להזכיר לעצמי מה היא סוליה טובה וקשת נכונה בנעל שמתוכננת חכם ונכון. הבדל של שמיים וארץ.

לא מתקבל על הדעת שנעל כזאת יצאה, ושהיא עברה בודקים כאלה ואחרים ואף אחד לא מצא לנכון להגיד להם ״חבר׳ה, הקשת של הנעל הזאת היא אסון, וחייבים להחזיר את הנעל לשולחן התכנון״. אז אחד משני הדברים קרו, או שהביקורת הזאת לא הגיעה, וזה אומר משהו על התהליך המהיר שהחברות האלה עושות כדי להוציא דגמים לשוק בזמן מהיר, או שהביקורת הגיעה והחליטו להוציא את הנעל בכל זאת, מסיבות כאלו ואחרות, וזה חמור כפליים.

בכל מקרה, אין סליחה על תכנון לקוי כזה לדעתי, וזה אצלי שם סוף פסוק להתעסקות שלי עם נעלי מרל חדשים לתקופה שתבוא. השנים האחרונות עשו משהו רע, לטעמי, לחברה, והיא הלכה ונטמעה בתאגיד העל שאליו היא שייכת. אולי חלק ממה שאנחנו רואים הוא תוצאה של התהליך הזה. מאד יכול להיות שקרו שינויים פרסונליים ומסחריים ברקע, שאנחנו לא יודעים עליהם, וגרמו להתרחקות מהקווים המינימליים, אבל גם בהתרחקות כזאת, אפשר עדיין להמשיך לייצר נעליים עם חשיבה, תכנון וביקורת בטרם הוצאת הנעליים לשוק.

בנעליים האלה היה פוטנציאל גדול, לטעמי, ובגלל זה הרשלנות של התכנון כאן מכעיסה אותי כל כך, ומתסכלת אותי, כי אלה היו יכולים להיות זוג נעליים מוצלחים מאד, בשינוי פשוט יחסית בעיצוב הסוליה. ועצוב לי,בפרופרוציה רלוונטית כמובן, אבל עצוב לי, כי אני מתגעגע למי שהייתה מרל ולמה שסימלה, למינימליזם, לאיכות, לקניה בטוחה, ואני מקווה שעוד נראה אותם חוזרים בסיבוב ומפתיעים לטובה. אני איתם,בנעליים, בנתיים, גמרתי.