אם לא ריצה..

אם לא ריצה, אז מה כן? שאלה שאני מתעסק בה הרבה מאד זמן. אם הגעתם לבלוג הזה ואתם קוראים בו כבר מזה זמן, אז יש סבירות שהגעתם בעקבות אחד משלושה נושאים: ריצה, ציוד וקניות ברשת ונעלי ילדים. הפוסט הזה מיועד לכולכם, אבל בעיקר מדבר אל האנשים שכבר חיים אורח חיים פעיל, סביר שבריצה, ומשהו השתנה אצלם.

זה קורה לכל אחד בשלב כזה או אחר, וזה קורה מסיבות ובנסיבות שונות מאד. יחד עם זאת, יש קו אחד שמחבר את כל הנקודות האלה והיא העובדה שכולנו יודעים בבסיס שמשהו כבר לא עובד לנו טוב. לא תמיד אנחנו יודעים לשים את האצבע על הדבר הספציפי, לפעמים הוא מורכב מהרבה גורמים קטנים ושונים מהותית, אבל הריצה מפסיקה להיות עבורנו מה שהיינו צריכים. אנחנו מנסים לאורך תקופה להחזיר את האנרגיה ולא מצליחים, ואז נשאלת השאלה הגורלית:

אם לא ריצה, אז מה כן ?

אני רוצה להתחיל את הפוסט הזה בדיסקליימר בסיסי, שהפוסט הזה מבוסס על דעתי האישית כמובן. אין בפוסט הזה נכון ולא נכון מוחלטים, אלא דעתי האישית על ההתפתחות האישית שלי איך אני תופס את המקום של ריצה, תנועה ופעילות גופנית בחיים, כמכלול. ולאחר שהסרנו את העניין הזה מהשולחן אפשר לגשת לעניין עצמו.

אתם יודעים שהבחירה בריצה, הסיבה שבגלל זה אתם בבלוג הזה, היא אקראית, נכון ? כלומר יכולתם למצוא את עצמכם בפעילות אחרת לחלוטין, אבל ככל הנראה שנסיבות חיים הובילו אתכם להכנס דווקא לריצה. אמנם אני רץ כבר כ 25 שנה לסרוגין, אבל עברתי שתי תקופות ארוכות מאד של שנים (טיפוס סלע והרים ואופני שטח) שבהם ריצה הייתה עניין משני לחלוטין, אם בכלל.

מי מקוראי הבלוג שהוא רוכב אופניים (ויש כמה וכמה) ישבע שזה-זה הדבר, המדיטציה המשולמת, ה Flow המושלם, ובמידה מסוימת הוא יצדק, במובן שהיכן שנמצאת אותה אנרגיה באותו זמן, שם המקום שלו להיות. אבל מה שקורה לרבים הוא שאותה אנרגיה זזה/נעלמת/משתנה וצריך להשתנות איתה, אבל רובנו אנשים של הרגלים ואובססיות והדבר שהכי קשה לנו הוא לצאת מאיזור הנוחות שלנו.

אז אני רוצה להציע לכם כמה הצעות לשינויים ויציאה מאיזור הנוחות שאני חושב שיכולות לתת מענה לכמה מהדברים שרובנו מחפשים (עם סייגים). אצל לא מעט אנשים,הריצה או כל פעילות אחרת היא לא רק פעילות גופנית, אלא גם מקום של ביטוי עצמי בהיבט של שחרור, זמן אישי, הרגשה של קיימות, בטחון עצמי ועוד ועוד..

הסיבה שאנחנו נתפסים דווקא לפעילויות מונוטוניות תמונה בטבע האנושי שלנו למצוא איזור נוחות ולא להחליף אותו, כל עוד אין סיבה ממשית לעשות זאת. הרבה יותר קל לעשות עוד מאותו דבר, מאשר להסתכן ולצאת מהאיזור הזה, ולכן גם כל כך קשה לנו לצאת לשינוי כזה, בעיקר כאשר צריך לחזור לנקודת התחלה מאד מאתגרת ולא מתגמלת.

יחד עם זאת, עם השנים שאני עוסק בפעילויות שונות, גיבשתי לי תפיסה שאני רוצה להביא אותה כאן, וגם הלוגיקה מאחורי האפשרויות שאציג. התהליך שלי עם הבלוג התחיל כמובן מריצה, המעבר להנעלה מינימלית, ההתעסקות עם הנעלת ילדים מינימלית, ההתעסקות עם תנועה כמכלול אצל ילדים, ומשם גם תנועה אצל מבוגרים/בוגרים (הפוסט הזה).

כמובן שיהיו כאלו שיקפצו ויגידו, אם הריצה לא מספקת אותך ו/או אתה מרגיש שאתה נחלש/נפצע, תוסיף אימון נוסף, כלומר תחום אחר שיאזן, שיגוון: שחיה, אופניים, יוגה וכו וכו… חלק מהבחירות האלה יהיו ראויות בעיני, וכמובן שהוא בהינתן זמן ויכולת של אחד/אחת להכניס את כל הפעילות הזאת תחת מסגרת זמנים של החיים המודרנים שלנו. אני חולק על התפיסה הזאת, ואנסה להסביר את כוונתי. הבחירה למשל בתריאטלון או בשילוב שחיה/אופניים היא כמובן דבר שמבחינה גופנית אולי יש בו יתרון בהפעלת עומסים שונה וגיוון, אבל מדובר בעיני בסוג של קווים מקבילים שלא נפגשים ומייצרים בעצם את אותו דבר, ואף יותר עומס. לא מדובר על שינוי תפיסתי של הפעילות, אלא נסיון למקבל ואף תפסת מרובה לא תפסת. אינני בא להניע אנשים מלעשות תריאטלון או כל דבר אחר, כי כמו שכתבתי, אני חושב שיש הרבה דרכים לפסגת ההר. יחד עם זאת, אני חושב שאצל רוב האנשים זה גם לא יהיה אפשרית מבחינת זמנים/השקעה ומחירים בחיים, וגם מבחינת מה שהם מחפשים בסופו של דבר: השחרור, החופש.

בפוסט שלי על תנועה אצל ילדים התייחסתי לתנועה כמכלול הוליסטי, בהסתכלות על הפעילות ותנועה כיצור דינמי, והיכולת לנוע בו גם פיזית, גם רגשית ומנטלית מפעולה לפעולה, בלי להרגיש ש״איבדת״ את זה. ילדים עושים זאת באופן כל כך טבעי ומעורר פליאה. אני חושב שמבחינת התפתחות של התנועה והיציאה מהאיזור המונוטני, השלב הבא הוא למצוא את המקום ההוליסיטי יותר שבו התנועה נהיית אמצעי ולא מטרה בפני עצמה.  אני לא אומר לא לבחור תחום שיש בו התמחות (ואתייחס לכך בהמשך), אלא לעובדה שאני חושב שהשינוי המתבקש, למי שמרגיש שאיבד את המוג׳ו של הפעילות שלו, היא לעבור למקום שבו הוא יגלה שהוא יכול להניע את המוג׳ו שלו ממקום למקום, וזה יביא אותו לדרגת החופש לבחור את הפעילות שהוא רוצה כל רגע ורגע, בין אם היא ריצה או כל דבר אחר.

אני אישית חושב שבשלב של משבר כדאי לבחור בפעילות שיש לה מסגרת מחייבת, שתכניס לתלם ותייצר מוטיבציה מחדש. זה גם יכול למנוע פציעות/טעויות/ביצוע לא נכון. זה כמובן עניין אישי, ויש כאלו שצריכים בדיוק הפוך, כל אחד ומה שמתאים לו והמסגרת שתעבוד לו טוב.

אני אמנה כאן כמה שיטות/תחומים שאני חושב שהם בחירה ראויה. בכולם קיים, אגב, האלמנט של הנעלה מינימלית כחלק מהגישה עצמה. אני בכוונה לא רוצה להתחיל להתייחס לאיזה תחומים ״לא כדאי״ כי אני לא משוכנע שיש דבר מוחלט שכזה, וגם כי בהחלט יש תחומים שאני חושב שעונים על חלק נכבד מהדרישות שהצבתי, אבל הם עדיין מושכים לכיוון מאד ספציפי, שבו מאבדים דרגות חופש ואז למעשה מגיעים לאותה נקודה ממנה התחלנו.

אז קדימה נצלול לרשימה. הרשימה היא לפי איזשהו סדר לוגי שאני סידרתי לי בראש.אני גם אסביר את הלוגיקה שלי, שהיא כמובן אישית ולא מתאימה לכל אחד. אתם תקחו מזה מה שתרצו:

 

MovNat

המעבר שלי מריצה ״רגילה״ לריצה מינימליסטית וטבעית, הכניס מימד של ריטריט, כלומר נסיגה וחזרה לאלמנטים בסיסיים בריצה. הדגש על הגוף כמכונה, ולא על האביזר כזה שמכריע את עוצמת/יכולות הפעילות. ההסתכלות שלי היא כזו שמהריצה המעבר צריך להיות מעבר לפעילות שהיא יותר הוליסטית, מתייחסת לכל הגוף כמכלול ופחות מתמרכזת בהיבט אחד של תנועה, אלא במגוון ובמגוון של יכולות.

MovNat, על הנייר, הייתה ניראת לי כסוג של אידאה פוטנציאלית. ארוון לה קורה, המייסד והאב הרוחני של התנועה לקח את דפוסי התנועה שלנו כחברת ציידים-לקטים, הדרך שבה השתמשנו בגוף לצורכי קיום במשך אלפי ואולי מליוני שנים, והפשיט אותם לאלמנטים בדידים ולתורת אימון. המטרה של הגישה היא בעצם לעשות לכל הגוף את מה שריצה יחפה/מינימלית עושה עבור האלמנט של ריצה בלבד. להחזיר את הגוף שלנו ליכולות, לתנועה, גמישות ולכוח של התנועתיות הטבעית והבסיסית ביותר שלנו. השיטה לוקחת פעולות שנראות לנו פשוטות ושכחנו/איבדנו/מעולם לא רכשנו את היכולת לבצע אותן בחיים המודרנים, ומפרקת אותן לגורמים ובונה אותן מחדש.

אם נלך על האידאה ה MovNat-ית, בהיבט של תנועה, בסופו של התהליך אם יזרקו אותכם ביער, תוכלו לשרוד פיזית מכשולים שונים, תווי שטח משתנה ומכשולים שהטבע עשוי להציב בפניכם, ולו רק לצרכי השרדות בלבד ומעבר ממקום למקום.

מדובר בשיטה שיש לה כבר ארגון די מסודר של מורים והסמכות (אתייחס לזה בהמשך), וגם הם עצמם מציאים סדנאות של שבוע/שבועיים ביערות שונים מסביב לעולם כסוג של ריטריט מרוכז. שקלתי לנסוע לאחד כזה, לא זול. למיטב ידיעתי, נכון להרגע, יש בארץ יש רק מדריכה אחת מוסמכת שלהם. מצד שני, לא צריך בהכרח הדרכה כדי להתחיל, פשוט צריך לצאת לטבע, ויש המון המון סרטונים/מדריכים/דוגמאות ברשת.

מה מאד מדבר אלי בשיטה?  מדובר בהרחבה טבעית למי שהגיע לריצה היחפה ומינימלית ,ממקום של פשטות ופילוסופיה של ״חזרה למקורות״. מה שמאד מוצא חן בעיני הוא שכל השיטה מבוססת על להיות בחוץ ובטבע.  אפשר להתאמן לבד, אפשר בקבוצה, יש המון גמישות. כמעט כל הפעילות ה MovNat-ית מתבצעת בטבע, רצוי ביער. הליכה על גזעים, מעבר מכשולים, שחיה בים/נהר, טיפוס על עצים ועוד ועוד.. הגישה מאד הוליסטית ומתייחסת לכל הגוף, היא מרחיבה את ההנעלה המינימלית וריצה טבעית לתפיסה מינימליסטית של תנועה אבל מצד שני רחבה כמעט עד אינסוף. פוטנציאלית, הופכת אותך לסופר אדפטיבי שמסוגל לעבור בין מצבים משתנים בקלות.

מה אני פחות אוהב? ארוון, אותו מייסד, הוא בחור, איך נגיד את זה בעדינות, די יבש. כלומר, לצד ביצועים מרשימים שלו עצמו, ועקרונות שעל הנייר נראים טוב, חסר (לטעמי) משהו שייצר אטרקטיביות ומוטיבציה כאריזה וכמוצר שיווקי. גם במובן שכבר יש לו תוכנית הסמכת מורים, מוציא ספר בקרוב וכו.. אני לא חושב שמישהו שעשה קורס של חודשיים יכול לקבל ״הסמכה״, אני חושב שלהיות מורה זה דבר שנרכש בתהליך הרבה יותר ארוך ומורכב, דומה לאומנויות לחימה. כמובן שיש את המגבלה של ההדרכה והיעדר יכולת לקבל הדרכה. קשה לגייס מוטיבציה עצמית לבצע את האימונים שלו לבד.

בנוסף, הוא לקח עקרונות מהקרוספיט (אליו נגיע) של MOD – Move of the Day, סוג של אימון שמצד אחד אתה יכול להרכיב לעצמך, מצד שני עדיף מאמן שיבנה תוכנית אימונים שאפשר להתקדם ולהתפתח בה, שתהיה מאוזנת.

הבעיה הגדולה שלי הפער בין הפוטנציאל על הנייר, לבין היכולת לממש בפועל. כנראה שצריך להיות במקום הנכון, עם מורה טוב וקהילה כדי למצוא את המוטיבציה להתקדם, אלא אם כן אם מאלו שיודע לייצר מוטיבציה עצמית סופר גבוה.

 

קפואירה / אומנות לחימה

בתחום הזה אני מצד אחד רוצה להתייחס להרבה אומנויות הלחימה, ובהחלט יש המון מגוונות, מהרבה מקורות, כל אחת מציעה משהו שונה. יש אומנויות קשות ויש רכות, יש התקפיות מאד, ויש הגנתיות ועדינות..

באופן כללי, יכול להווצר הרושם שקשה להכנס לאומנות לחימה בגיל מבוגר, אבל אני חושב שלא רק שזה לא נכון, נהפוכו, זה יכול להביא לשינוי מהותי בחיים של אדם, כי אומנות לחימה, אלו עם פילוסופיה ועמוד שדרה מאחוריהן, היא דרך חיים, לא רק ״פעילות״. ככאלה, הן מציאות מכלול רחב שיכול ונותן מענה להרבה אספקטים בחיים. אנשי אומנויות לחימה ותיקים ואותנטיים הם בהרבה מקרים אנשים מרשימים כבני אדם עוד הרבה לפני היכולות הפיזיים שלהם.

אני חושב שאפשר לבחור ממבחר רחב של אומניות לחימה. בילדותי, אני התאמנתי בקרטה (שוטוקאן) ובבגרותי בטאי צ׳י. בשנים האחרונות אני נוטה לאומנויות הרכות והעגולות יותר כמו ג׳ודו, קפואירה, ג׳יו-ג׳יטסו, וכו מאשר לאומנויות הקשיחות כמו הקרטה היפני המסורתי. לכל אחת יש את החן שלה, אבל אני מתחבר בבגרותי לזרימה ואנרגיית תנועה מתמשכת.

מה מאד מדבר אלי בשיטה? הסיבה שבחרתי בקפואירה ספציפית היא שמעבר להיכרות רבת שנים איתה, אני מאד מתחבר לשילוב של לחימה, ריקוד, מוזיקה ותנועה מלאה של כל הגוף, ספונטנית, זורמת ומגוונת מאד. יש משהו בזרימה, בקצב ובאנרגיות הברזילאיות של הרודה בקפואירה שמשלהב ומייצר אנרגיה, ובנוסף יש בה עומק של תנועה בלתי נגמר, שדורש לעבוד על הגוף במגוון תנועה מעל גבי הקרקע ועד אקרובטיקה, למי שמעוניין להגיע לשם.

היא אמנות מאד נגישה, וגם בגיל מבוגר אפשר להכנס אליה, ליהנות ממנה, להתקדם ולהשתפר, כשהמטרה היא פשוט ליהנות, וזה דבר מאד חשוב, בניגוד לאמנויות אחרות שבהן אני חש שיש יותר התמקצעות, ״דרגות״, יעדים וכו..

בזמן שאני מאד אוהב את התנועה בחוץ, בטבע, עם הסביבה, כאשר הסביבה היא חלק מהפעילות, באומנויות הלחימה יש מימד אחר, שלוקח אותך למסע פנימה. אומנויות לחימה הן לא רק פעילות, הן גם מסע רוחני ודרך חיים,וככאלה יש בהן ערך אחר,חשוב לא פחות, שמפצה מבחינתי על העבודה שהן עצמן לרוב מתבצעות במקום סגור ולא בחוץ.

מה אני פחות אוהב? באמנויות לחימה אפשר להתאמן לבד על אספקטים מסוימים, אבל בחלק נכבד מהאימונים הוא בזוגות וחלק נכבד מהמימוש של כל מה שאתה מתאמן בשבילו (הרודה המפורסמת של הקפואירה, אותו מעגל ריקוד), מצריך אנשים נוספים וקהילה. ולכן, צריך שתהיה קבוצה/קהילה מסודרת שלתוכה תוכלו להשאב ולמצוא את השגרה/האימונים כדי להרגיש שהדרך הזאת מובילה לאנשהו. אם תהיו לבד, זה ילך לשום מקום. אני בתור סוליסט, שאוהב הרבה לבצע גם פעילות לבד זה מקשה, שכן אני אוהב את הפעילות לשם הפעילות עצמה, ולא כהכנה ״לקראת״.

 

פארקור

פארקור, אותה גישת אימון, תנועה שכבר מזמן יש מאחוריה תפיסה תרבותית,חברתית, אורבנית ולא רק פיזית. אם לפשט את זה למצב הפשוט והעירום ביותר בפארקור, ששואב חלק מהשראה שלו מאימונים צבאיים של כוחות חי״ר ויחידות מיוחדות, צריך לעבור מסלול מכשולים בסביבה מורכבת (שעם השנים הלכה והתבייתה על הסביבה האורבנית המודרנית). המכשולים יכולים להיות מסוגים שונים שכוללים פעולות פיזיות שונות: טיפוס, זחילה, משיכה, קפיצה, זינוק,גילגול ועוד..  התנועה התחילה בצרפת, התפשטה  לכל העולם ואפשר למצוא היום קבוצות פארקוריסטים בכל עיר מרכזית בעולם. כמובן שהם זכו לחשיפה תיקשורתית רחבה בזכות הביצועים המרשימים, הסיכונים הדמיוניים, שלעיתים פארקוריסטים לוקחים על עצמם. (בסרטון מעל, שני פארקוריסטים שהגיעו לביקור בישראל, ועשו כמה סשנים מטריפים בתל אביב, ירושלים והמדבר, עם סנדלי שורש. מספיק להסתכל בסרטון כדי להבין במה מדובר).

יש כמה וכמה תחומים שאנשים שעוסקים בהם ברמה טובה יהיו סבירים כמעט בכל ענף אחר שיכנסו אליו. פארקור הוא אחד מהתחומים האלה, לדעתי. מדוע ? כי כשאתה רץ, קופץ, מתגלגל, מנטר, מושך, מרים, כל המכונה עובדת, אתה מתמודד עם סביבה דינמית, באמצעות הדינמיות שאתה מפתח בגוף. אדפטציה למצבים משתנים ויכולת להגיב בהתאם.

הפארקוריסט המוכשר הוא ה MovNat-er האורבני. יש בינהם הרבה דמיון כשזה מגיע לשלב הזרימה, וגם חלקית באימונים/תרגול/אלמנטים שאיתם מתמודדים באימונים. בהיבט הזה, אני חושב, שפארקור הוא סוג של MovNat אורבני.

מה מאד מדבר אלי בשיטה? המון. המגוון, הגישה, האתגרים המאד מגוונים והיכולת לראות בכל מיני מקומות אתגרים. האתגרים הם אתגרי תנועה, לא אתגרים כמותיים מספריים של תרגול/זמן/חזרות. כלומר, עצם ביצוע הפעולה הוא הוא הישג עצמו, וזה אתגר כל כך בסיסי שקל מאד להתחבר אליו. אבל יותר מזה, היופי שבפארקור, הוא שהאלמנטים מתחברים בסופו של דבר ל Flow. המטרה היא Flow ו Flow הוא הוא המדיטציה האמיתית, המקום המושלם, הפסגה. לראות פארקוריסטים מוכשרים עושים free style זה פשוט מרשים ועושה לך חשק לרצות להיות כזה. כמובן, שיש הרבה עבודה בדרך, ויש הרבה עבודה על אלמנטים בודדים, כי את ה Flow בונים על ידי חיבור של הרבה נקודות ופרטים, אבל בסופו של דבר, התנועה הזורמת היא היא היעד הנחשף.

מה אני פחות אוהב? קודם כל שבישראל האפשרויות מאד מוגבלות. דבר ראשון אני לא מכיר בישראל  ו/או ישראלי שהוא פארקוריסט בכיר/מוכשר/מורה/מדריך/מאמן. יש קבוצה מסוימת שפעילה באיזור תל אביב, אבל אין לי מידע עליה. במודל הפארקוריסטי, כמו בחלק מהסגנונות שהזכרתי, דרושה קהילה. אם אין קהילה, קשה מאד לתחזק אימון, ידע, גיוון, אתגור הדדי והתקדמות. מכיוון שהידע הפארקוריסטי שלי מאד מוגבל, אני גם לא יודע כמה האיזור האורבני הישראלי מתאים לפארקור, זאת על אף שלכאורה, פארקור הוא לא תלוי איזור/בניה, ובכל מקום אפשר למצוא אתגרים. מצד שני, אם אין לך יכולת ליצר אתגרים ריאלים בטווח הגעה, את תתייאש ותאבד עניין מהר. הדבר הנוסף שהזכרתי בהקשר קודם הוא שגם פארקור הוא בבסיסו מתבצע בסביבה אורבנית. אני חי בסביבה כפרית, ואני אישית אוהב את הפעילות שלי בטבע. ברמת הקונספט, MovNat הו סוג של הפארקור של הטבע. אבל גם הוא, ללא קהילה, מסגרת ומקום דבר שמאד קשה לתחזק, להתקדם, למצוא עניין, אתגר ולהשתפר.

 

עידו פורטל

עידו פורטל הוא ישראלי לשעבר (שחי כיום בברלין), שהתחיל את דרכו בקפואירה (אפילו השתתף באותה פרסומת מפורסמת לנביעות משנות ה-90), וכבר כתבתי עליו בעבר. נחשפתי אליו דרך ההתעניינות שלי דווקא בקפואירה לפני כמה שנים, וככה גיליתי את הבלוג שלו כשהיה בתחילת דרכו. עידו פורטל יצא מהקפואירה לחקור את התנועה בעוד מקומות בעולם. הוא פרסם בלוג מרתק (אותו הוא הפסיק לתחזק ב 2010) במהלך המסעות שלו, כולל ההתחלה של ההדרכה שכללה אמנות מעניינת בפני עצמה בשם Folreio שהיא הליבה של הליבה של תנועת הקרקע שרואים הרבה בקפואירה. השיטה תועדה בבלוג שלו, ואיש יקר אסף את הסירטונים מהפוסטים הרבים כדי לייצר מקום אחד שאפשר ממנו להתאמן לבד, למי שמעוניין רק בנישה הזאת.  השינויים שהוא עבר היו מרתקים והתגבשו לכדי גישה לתנועה ופעילות גופנית שמסתכלת על התנועה ככללותה,כהעניין עצמו. בהיבט הזה בא החיבור החזק שלי לגישה שלו. כלומר, ללא התמחות ספיצפית בפעילות אחת, באומנות אחת, אלא להיות mover כללי, לא טוב מאד בשום דבר אבל טוב בהכל. אדפטיבי. במובן הזה, יש דמיון בינו לבין MovNat שגם מתייחסים לגישה ההוליסטית של להיות אדפטיבי ובעל יכולת להתמודד עם דפוסי תנועה משתנים. הגישה של עידו פורטל היא קצת שונה, ובזמן שלכאורה היא מתאימה לאתלטים בכל הרמות, אני חושב שהיא נוטה להיות מתאימה יותר לכאלו שמכוונים לביצועים אתלטיים גבוהים יותר, וכאלו שבאים עם רקע של פעילות אינטנסיבית הרבה שנים. יש אצלו הרבה שימוש באביזרים שתמצאו גם באתלטיקה וקרוספיט (חבלים, טבעות, מתח וכו). זה לא שאין בגישת אימון שלו עקרונות בסיסיים, והוא לוקח תרגילים ורעיונות מהרבה תחומי פעילות ותנועה, אבל עושה רושם שהגרעין החזק שסביבו הוא של אנשים כבר מאד מיומנים שרוצים לקחת את התנועה שלהם שלב אחד קדימה.

מה מאד מדבר אלי בשיטה? רוב מי שמגיע אל עידו, מגיע מהסרטונים של היכולות הפיזיות הפנטסטיות שלו, וההישגים האישיים שלו. עידו הוא איש שיווק מוכשר מאד ולמרות דמותו השנויה מעט במחלוקת (אתייחס בהמשך), הרעיון/הגישה שהוא מציג בעיני היא גישה שאני מאד מתחבר אליה, והיא הדבר החשוב בעיני.

ישראל היא אחד המקומות היחידים בעולם שיש בה קבוצות פעילות שמתאמנות בצורה סדירה, ומדריכים שעושה רושם שהם ברמה מאד גבוה. קבוצה בתל אביב ובירושלים, ואולי אף במקומות אחרים. לעיתים זמינות של מסגרת היא היא הגורם המכריע שמאפשר לך להכנס למשהו בצורה רצינית, וככזאת יש כאן הזדמנות למי שמוצא את זה מעניין.

מה אני פחות אוהב? סביב עידו והתומכים הקרובים לו יש הרבה דעות וסיפורים על גישה/סגנון/התנשאות/עוינות שנויים במחלוקת. אפילו אני נחסמתי מדף הפייסבוק שלו, כאשר הגבתי הערה עניינית לגבי משהו שרשם. משהו סביב ההתנהלות שלו בשנים האחרונות, של אלו שקרובים אליו, בעיקר כפי שזה משתקף ברשתות החברתיות, אני לא אוהב. יחד עם זאת, מכאלו שכן התאמנו/מתאמנים בקבוצה בארץ, אני שומע דברים טובים ושהם נהנים, ואין לי ספק שאם הייתי גר באחד האיזורים הנ״ל הייתי מצטרף לנסות. הדבר השני, שלי אישית פחות מתאים, הוא העובדה שחלק נכבד מהאימון מתבצע גם במקום סגור שמזכיר את הבוקס של קרוספיט. כן, יש אימונים בחוץ, כן, ברור שחלק מהתרגילים, אימונים אפשר לבצע בחוץ, אבל השיטה כמהות מתעסקת בתנועה ולא בסביבה שהיא מתרחשת בה. אצלי אישית, להיות בחוץ, בטבע, והתנועה בטבע זה חלק מהותי ומרכזי בפעילות.

 

קרוספיט

 קרוספיט מבחינתי, הוא סוג של MovNat מצומצם ומודרני למי שהיו Gym Rats. כמובן שזה הפשטה כללית, אבל אני מתייחס לרעיון. יש בשיטת האימון הזאת עקרונות של HIT – High Intensive Training, כלומר מאמצים קצרים ומתמשכים, כמו מקסימום חזרות על אלמנט במסגרת זמן, וכו..  אלמנט נוסף שאפשר למצוא בקרוספיט מדבר על ביצוע של פעולות פונקציונליות, כלומר כאלו שלכאורה היינו/אנחנו עושים בחיים האמיתיים שלנו (כמו הנפת פטיש, הרמה של חפץ כבד, גרירה של חפץ כבד, וכו). אימון קרוספיט הוא אימון קצר יחסית (45 דק׳), ובנוסף בגלל שבמכונים מסודרים כל יום יש אימון (WOD – Work of the Day) על קבוצת שרירים שונה, לכאורה אפשר להתאמן יום אחרי יום, מבלי להעמיס את אותו איזור (מה שקורה בריצה למשל), וככה גם לעבוד על כל הגוף.

זהו ענף שסוחף אחריו הרבה מאד אנשים בשנים האחרונות. הוא יוצא מהג׳ים הקלאסי של מכשירים אל אולמות גדולים ופתוחים יותר (שנקראים בוקס). התרגילים מבוצעים במרחבים הרבה יותר גדולים, עם הרבה יותר עניין ופחות שיעמום של חד״כ קלאסי. האימונים קצרים, והתוצאות הרבה פעמים מרשימות מאד חיצונית. הרבה קרוספיטרים אוכלים דיאטה פליאוליטית, כחלק מהגישה, למרות שזה לא מחייב. גם מהקרוספיט יצאו כל מיני זרמי אימון של תנועה פונקציונלית, של גישות יותר הוליסטיות לתנועה כמו זו של Kelly Starrett שאני מחבב במיוחד ועוד..

מבחינת ציוד, למרות שבקרוספיט יש מאות תרגילים שלא דורשים ציוד כלל, כן יש כאן אלמנטים של ציוד (הנעלה מינימלית, קטלבלס, טבעות, מתח ועוד) שמשלב מסוים כל קרוספיטר שמתאמן בבית יחזיק. בהיבט של שיקום והחלמה דווקא קרוספיטרים עוסקים בשחרור טריגר פוינטס, ולרובם יהיה גליל לפחות.

מה מאד מדבר אלי בשיטה? יציאה מהקופסה. יש משהו בקרוספיט, שמעבר לתוצאות מרשימות וגישה שונה לגוף ולתנועה (הפונקציונלית וה HIT), שהוא מרענן ביחס למה שהכרנו הרבה שנים. אני חושב שקרוספיט שינה לוחות טקטוניים בעולם האימון הגופני בהרבה מובנים, ולא במקרה. הגישה השונה לאימונים, לעצימות ולאביזרים, והשימוש שעושים בהם היא מרעננת ומכניסה אנרגיה חדשנית. אימונים קצרים הם כמובן יתרון למי שאין לו הרבה זמן. לא רק שהרבה מחקרים מראים שאימונים קצרים בעצימות גבוהה משיגים תוצאות, זה גם נוח לאנשים עסוקים 🙂

מה אני פחות אוהב ? קודם כל שזה לרוב נעשה במקום סגור או סביבתו. בשבילי רוב הפעילויות שאני אוהב לעשות הן עוד דרך להיות בחוץ, לא עוד דרך לעשות פעילות. זה לא אומר שאני נגד, או לא מוכן לעשות פעילות כלל במקום סגור, אבל זה פחות מדבר אלי. בנוסף, חסר לי היבט של פעולות של זרימה/תנועה/רכות. יש המון פעולות שונות, אבל אין תנועה/זרימה אחת שמחברת את הכל. אני מודה, אני אדם שקשה לו עם חזרות, או תרגילים משעממים, לעיתים אני רואה תרגילי קרוספיט שמשמימים אותי. זה ברור שאם אני אבצע אותם יש להם ערך פיזי רב עבורי, זה ברור שאפשר לחפש בהם אתגרים וטוב ורצוי לאתגר את הקומפורט זון, אבל אני גם בגישה שאם משעמם לך,אם אין לך בכל זאת משהו לשאוף אליו שהוא לא רק כמותי, אתה לא תצליח להתמיד. כי פעילות למען הפעילות בלבד (כמו חד״כ), לא עובדת עבורי. חייב להיות לה ערך מוסף של הזרימה, החופש, השחרור, לא רק ״היכולת״ לבצע.. בגלל זה, אם להתאמן קרוספיט, לבחור מקום טוב, ומדריך טוב שיודע לבנות את האימונים נכון, ושתוכלו לבנות לעצמכם תהליך והתקדמות שתמצאו בה את הערך המוסף.

סיכום

זאת לא רשימה חד ערכית. כנראה ששנה מהיום, ואולי שנה אחורה הייתי כותב דברים שונים. בהחלט היו תחומים נוספים שחשבתי להוסיף (למשל אומנויות קרקס, יוגה, פליאטיס, פלדנקרייז, ריקוד ועוד). יש תחומים אחרים שאני חושב שיש בהם אלמנטים מדהימים, אבל שהם מושכים למקומות מאד ספציפיים ולכן לא הכנסתי אותם.

כפי שכתבתי בקדימון, אם תסתכלו על הסדר הכרונולוגי של האפשרויות שסקרתי, כולן מעבירות אתכם מריצה, מההתמקצעות, אל הכללי יותר, אל הגישה ההוליסטית שכבר לוקחת בחשבון את כל הגוף, ומתייחסת אל כולו כמכלול, אבל בצורה חכמה, ולא כאוסף של קווים מקבילים שלעולם לא מתחברים. זאת התפיסה שלי של אבולוציה נכונה של מי שהתנועה והזרימה היא חלק מרכזי ב״עשייה״ הגופנית שלו.

ברוב השיטות שהזכרתי מעל, הנשגב הוא הזרימה המוחלטת, אוסף כל הפריטים לכדי תנועה רציפה משתנה, דינמית ומגוונת (למעט אולי קרוספיט). הרעיון שממנו יצאתי לכתוב את הפוסט הזה הוא לחפש את הדרך לשחרר אותכם, את עצמנו, מהקבעונות שלנו. לאפשר לנו לבצע מגוון של תנועה שיהפוך אותנו למכלול, ולא למכונת חזרות של פעולה אחת בלבד (בין אם זה ריצה, או אופניים, או טיפוס, או שחיה, או גם וגם וגם) אלא לתנועה וזרימה, החופש הנשגב, כי אז באמת אפשר לעבור מריצה, לשחיה, לקפיצה, לדילוג, לריקוד כאשר הגוף יודע לתת ולאפשר זאת, ולא נתקעתם עם הראש בקיר מחוץ לקומפורט זון שלכם.

ריצה נעימה, יש לכם הרבה על מה לחשוב 🙂