על השמנה, תזונה, משקל ולידה מחדש

fruits

הפוסט הזה מתבשל לו כבר כמה חודשים. והאמת ? עד לפני יומיים זה לא היה אמור להיות הפוסט הבא. אבל קרו כמה דברים בימים האחרונים והשבועות האחרונים שעזרו לי להבשיל ולשחרר את הפוסט הזה.

ב 25/02/2012 עליתי על המשקל בשומרי משקל, והוא הראה 88.4 ק"ג. זה אחרי שנה וחצי של תהליך דיאטה ארוך שבו השלתי כ-25 ק"ג מיותרים.

ב 25/02/2014 עליתי על אותו משקל בדיוק, שנתיים אחרי, והמשקל הראה 88.3 ק"ג.

ההתרגשות, המאמץ, המאבק, והתהליך של השנתיים האחרונות נתן לי את הדחיפה הקטנה לסיים את הפוסט.

למי שחושב שמה שתואר מעל זה מובן מאליו, הוא טועה טעות מרה. ישנו קרב, סמוי מהעין, שמתחולל יום יום, שעה שעה, כל פעם מחדש ודורש תעצומות נפש והתמודדות בלתי נגמרת שאיתה אני חי.

רוצים לדעת עוד ? קחו כוס קפה ומשהו קטן לאכול.

בואו נפתח בוידוי קטן. קוראים לי רן ואני (עדיין) שמן. כלומר, אם תראו אותי מבחוץ סיכויים גבוהים שלא תחשבו שאני שמן כלל, כי אני במשקל תקין, לפי כל מיני מדדים, אבל זה לא תמיד היה ככה. יותר נכון להגיד, שרוב חיי זה לא היה ככה. וכמאמר הקלישאה גם כשאני רזה מבחוץ, אני עדיין "שמן" מבפנים.

הפוסט הזה, הוא פוסט שחשבתי עליו הרבה זמן. הוא לא ממש פוסט על ציוד, אבל הוא כן מתחבר לפוסטים קודמים על תהליכים. תהליכים שאנחנו עוברים עם עצמנו, עם הגוף שלנו, קשורים לספורט, לתזונה, לחיים.

זה לא יהיה פוסט על תזונה לספורט. אני מחשיב את עצמי מבין קטן מאד בתזונת ספורט, ולא יהיו כאן המלצות תזונתיות ומדריך למשתמש. יהיה כאן הסיפור הקטן והאישי שלי, על גישות לתזונה, על השמנה, דיאטה, אכילה רגשית, כוחות נפש והמאבק שלי, המאבק של החיים שלי. מאבק, שאולי חלק מכם מכיר ומתמודד איתו גם כן, ואולי השיתוף הזה יתרום לכם משהו.

אני אתחיל דווקא עם ההיסטוריה, לא נולדתי למשפחה עם נטייה להשמנה. את הנטייה להשמנה השגתי, לגמרי לבד,בכוחות עצמי. השמנתי בילדותי עד שבגיל 12 כבר שקלתי 99 ק"ג (וגובהי היה 181 ס"מ). הייתי גבוה, אבל גם הייתי שמן. יש כאלה שעד היום טוענים שלא באמת הייתי שמן, אלא "מלא", אבל אני אישית חושב שאין שום ספק, הייתי שמן.

IMG_2029

בגיל 13, עשיתי מעשה שאני מאד גאה בו והוא די נדיר היום ובכלל, החלטתי לקחת את עצמי בידיים. בעזרה של דיאטנית מקסימה, שקראו לה שולי, ובתמיכה של הורי ותקופה של מעבר בית, שבה עזרתי לאבי לחפור מחסן מתחת לבית, רזיתי 34 ק"ג בתקופה של 6-7 חודשים. מרוב רוח הנעורים והנחישות שדבקה בי הגעתי למשקל של 65 ק"ג, שממנו הייתי צריך לחזור כמה ק"ג למעלה, ולמעשה כמעט ונכנסתי לתקופה של הפרעת אכילה על סף אנורקסיה, שכן "להשמין" חזרה ק"ג-ים היה מעשה בלתי נתפס מבחינתי, לאחר שירדתי כל כך הרבה במשקל.

אחרי אותה דיאטה מצאתי את עצמי ילד רזה וגבוה בן 14 (סיימתי את הדיאטה כבר 1.85) אבל עם גוף חלש ומוחלש של שמן שלא עשה פעילות גופנית כלל (למעט אימוני קראטה שבהם לא התאמצתי יותר מדי). אז התחלתי להתאמן במועדון ריצה סולם צור, תחת הדרכות של אנטוניו סנטורי האגדי. ככה התחיל הרומן שלי עם ריצה, כבר לפני הרבה שנים, לפני שנכנס לתקופת תרדמה.

החיים גלגלו אותי בנתיב "שגרתי" למדי של תיכון, שנת שירות, צבא, עבודה, טיול, עבודה, לימודים, עבודה, חתונה, ילדים, אבל ה"דבר" הזה תמיד היה ועודנו שם ברקע.

אני לא אצליח לקחת אתכם 20 שנה אחורה לנער בגיל ההתבגרות עם גוף רזה, נפש שמנה ומה עושים עם זה עכשיו. אני גם לא זוכר הכל. לכן, אני אקח אותכם על ציר הזמן שנים קדימה. ידעתי הרבה עליות ומורדות בשנות העשרה והעשרים. לא 20-30 ק"ג, אבל בהחלט נעו בין ק"ג בודדים ל 10-15 ק"ג, תלוי באיזו תקופה. תקופות של ספורט כזה או אחר, אכילה כזו או אחרת, ונדנדות משמעותיות.

במשך שנים על גבי שנים נעתי בין עליות וירידות, בין דיאטות, לבין חוסר תשומת לב, בין תקופות שטוב לי ואני רזה או מרזה, ותקופות שרע לי ואני משמין. כמה קווים מנחים שליוו אותי ואפשרו לי למעשה "לא להתמודד" או להתכחש לנושא היו לעשות ספורט, לא להשקל, לא להתמודד עם המספר, ולא להסתכל על מראות. שנים על שנים שאני לא מסתכל כמעט על מראות.

IMG_0013

ובכל זאת, fast forward כמעט 22 שנה קדימה. משהו השתנה. כמו שאני לא לגמרי יודע להסביר בדיוק מאיפה באה ההחלטה, הכוח והנחישות בגיל 13, אני לא לגמרי יודע להגיד מה היה הטריגר עכשיו, בתקופה הזאת של חיי, שגרם להתנעת התהליך. אני יודע שהוא קרה, אני יודע להסביר אותו, אני לא יודע בדיוק מה הניע אותו. זה גם לא ממש משנה כנראה. אני רוצה אבל לנסות להסביר לכם את התהליך, ולא את הטריגר. את הקושי היומיומי שחי איתו, גם מי שהחליט, גם מי שנחוש, וגם מי שהצליח. הצלחה זה דבר שצריך לשמר.

זה התחיל אחרי שבננו הראשון נולד. כמו שכתבתי, במשך השנים התנדנדתי. ההשמנה בילדות יצרה בגופי כמות תאי שומן  כזו, שכבר נטייה להשמנה שלא קיימת במשפחה לא משנה. יש לי נטייה להשמנה.

אחרי הלידה, התקופה הראשונה הייתה קשה ועמוסה, ואם עד אז התנדנדתי קצת, פתאום גם המכנסיים הגדולים ביותר שהיו לי כבר בקושי נסגרו עלי.

IMG_0014

כמו שכתבתי, אני לא יודע מה היה הטריגר, אבל בהחלט הייתה חווית "הגיעו מים עד נפש". באותה תקופה, הייתי בשלהי תקופת הרכיבה על אופניים שלי. סוד שהרבה רוכבי אופניים חיים איתו בהכחשה, אפשר להיות רוכב אופני שטח עממי, אפילו כזה טוב ולהיות עם עודף משקל משמעותי. מאד נוח לחשוב ולהרגיש שאני רוכב על אופניים, אז אני בריא, ולא לשים לב לאכילה. אבל מהרגע שנולד הקטן, הזמן הלך והתקצר, העומס היה גדול, גם נתתי "קפיצה" בהשמנה וגם היה צורך בפעילות אחרת. הריצה חזרה לזירה.

הריצה לא סלחנית. אתם יודעים את זה. בטח שלא סלחנית כמו אופניים עם הילוכים. היא לא סלחה לגוף שלי על ההזנחה והמצב שבו הייתי.  היא לא הייתה סלחנית כלפי זה שבמקום לשלוט באכילה מהפה, ניסיתי לשלוט בה מהרגליים. אולי זה היה חלק מהטריגר, אבל בין כאבים לבין חוסר יכולת לרוץ ק"מ רצוף אחרי שעשיתי עשרות על אופניים, היה סוג של ראי עבורי, ואולי חלק מהטריגר שגרם לי לקבל החלטה לקחת אחריות על גופי ועל חיי.

בגיל 12, לא חשבתי ולא התחבטתי בשאלה מה היא הדרך הנכונה להוריד במשקל. לא הבנתי בתזונה, ולא הכרתי מושגים, אז הלכתי לדיאטנית. ניסיתי אחת לא מוצלחת של קופת חולים, ואז הגעתי לשולי שהייתה חברה של הורי. בשביל תהליך שכזה צריך החלטה, החלטה אמיצה שיש מאחוריה הרבה כוח בפני עצמה, אבל את התהליך מאד קשה לעשות לבד. קשה לעשות את התהליך, וקשה לשמר את התוצאות. זה היה נכון לי לפני 20 שנה ונכון גם היום.

שולי הייתה קוסמת. עדינה ורגישה, אבל בדרכה הצליחה לעשות את מה ששוב נכון גם לתקופה הזאת, להעיר את המודעות שלי לכמה אני אוכל מה אני אוכל ובעיקר מתי ומאיזה סיבה. התחלתי לרשום, ובפגישות איתה היא בנתה לי תפריט. בגיל 12 עם סדר יום קבוע וברור, דיאטת תפריט התאימה לי. זה הצליח, נכנסתי לתהליך, לקחתי אותו ברצינות, התמדתי והקפדתי עד כדי אובססיה שכמעט הובילה לאנורקסיה, אבל הצלחתי.

בגיל 34 אתה כבר במקום אחר בחיים. מה שהתאים בגיל 12, לא עובד היום. לא אותו בית ספר ולא אותו גוף. אתה יודע יותר, אופטימי עם נסיון (פסימי), ציני יותר, חששן והססן יותר. בעבודתי אני מאד נייד ברחבי הארץ ונסיעות לחו"ל. אני עובד חלק מהזמן בבית, חלק בפגישות וחלק בנסיעות. אין לי אפשרות לאכול תפריט קבוע, בבית, שאני מבשל. לכן דיאטת תפריט לא הייתה באה בחשבון, לא הייתי מתמיד בה.

תבינו: רוב מי שנמצא בדיאטות כל חייו, והתמודד עם השמנה משמעותית והרזיה משמעותית, כבר יודע דבר או שניים על מה צריך כדי להצליח. גישה תזונתית כזו או אחרת. אין נוסחאת קסם, ומי שמבטיח לכם כזו מנסה למכור לכם משהו.  גם אין תזונה מושלמת לכולם ואין גוף מושלם לשאוף אליו. לטעמי, לאף אחת מהשיטות או הגישות אין את המפתח שהוא בהכרח מתאים לכלל. כולנו חיים בעידן של עודף מזון ושל הרבה מזון מעובד, פחות תנועה ואנחנו רחוקים שנות אור ממה שאכלו אבותינו הביולוגים, כמות התנועה ואיזון סביבתי.

אני רציתי ללכת על משהו פרקטי וקרוב לבית שאוכל להתמיד בו. רציתי לבחור במסגרת כזו שתהיה מחייבת ותדרוש ממני התמדה. יחד עם זאת, היה לי ברור שמסגרת שמבוססת על תפריט היא לא אופציה מבחינתי, מכיוון שאני הרבה בחוץ והרבה בתנועה.

התבלטתי בין תוכנית הרזיה של קופת חולים כללית שכוללת 12-13 מפגשים ולבין שומרי משקל. הבחירה נפלה על השיטה של שומרי משקל בגלל כמה סיבות:

1. רצתי מסגרת בלי קו סיום. 12-13 מפגשים, מבחינתי, כמעט הבטיח שאחרי זה אני חוזר לדרכי הישנה.

2. רציתי שיטה שלא מבוססת על תפריט אלא על עקרונות שמאפשרים לי בהנתן אופציות לדעת להרכיב לי את היום בזמן אמת בהתאם להיכן שאני נמצא.

3. לא ידעתי אז בדיוק את חשיבותה של קבוצה, אבל ידעתי שיש לזה פוטנציאל. לא טעיתי, זה מבחינתי היה מרכיב חשוב מאד.

4. רציתי מסגרת מחייבת עם שקילה מחייבת, שלא אוכל לתרץ לעצמי ולהתחמק.

ובהנתן שומרי משקל קרוב לבית שלי נפלה ההחלטה להצטרף אליהם. אני דווקא לא הרחיב יותר מדי על טכניקה, גם כי יש להם את "הסודות"  שלהם, לכאורה, וגם כי זאת לא המטרה של הפוסט. בגדול, בשומרי משקל "מנקדים" את האוכל לפי כל מיני פרמטרים של שומנים, סיבים תזונתיים, חלבונים וכו. יש מאכלים עם ניקוד 0 (אפשר לאכול בלי הגבלה), והניקוד עולה בהתאם למרכיבים. לכל אדם לפי BMI נקבע "תקציב יומי", בתקציב הזה הוא צריך להרכיב את היום שלו.

תחשבו על זה מנקודת מבט כספית. אתם בזבזנים כרוניים. לוקחים לכם את כרטיס האשראי ואומרים לכם שיש לכם מעכשיו שטר של 100 ש"ח ליום ואיתו אתם צריכים להסתדר. אז אתם מתחילים להערך וללמוד להסתדר עם זה. זה מאד התאים לי, בגלל שאני אוכל הרבה בחוץ ובגלל שאני מסתובב הרבה.

הדבר המוצלח במודל העסקי של שומרי משקל הוא מה שנקרא חברי כבוד. שומרי משקל היא לא מסגרת זולה. אתה משלם לא מעט על המפגשים, והתמורה "החומרית" היא לא העניין העיקרי. מי שעשה דיאטות, מי שמכיר עקרונות תזונתיים, לא ימצא כאן גילויים גדולים. יחד עם זאת, התשלום הוא תמריץ לא קטן להתקדם, למה ? כי ברגע שהגעתם למשקל היעד שלכם אתם מפסיקים לשלם. כהגעתם למשקל היעד, אתם נהיים חברי כבוד ויכולים לבוא למפגשים בחינם לכל החיים בלי לשלם, כל עוד אתם שומרים על משקל הכבוד שלכם (1 ק"ג מעל או 2 מתחת). עליתם או ירדתם מעבר להגדרה, אתם משלמים עד שאתם חוזרים למשקל הכבוד.

מה זה נותן ? לכם יש מוטיבציה לרדת, וגם להגיע למשקל הכבוד ולהפסיק לשלם. הגעתם למשקל הכבוד ? יש לכם מוטביציה להמשיך להגיע כדי לא לאבד שליטה ולשמור על ההישג, ומצטרפים חדשים רואים חברי כבוד וכאלה שהצליחו בתהליך וזה מעודד ומדרבן. זה מודל גאוני.

כאן יש מפתח נוסף גדול וחשוב שהוא המדריכ/ה והקבוצה. אלה יכולים להיות המפתח להצלחה או כישלון. אל תזלזלו בחשיבותה של הקבוצה, התמיכה הקבוצתית, גם אם היא לא ניראת על פני השטח סטייל "אלכוהולים אנונימיים" במחיאות כפיים על ירידות וכו.. קבוצה היא דבר מחזק.

השמנה בראי החברה והתרבות

להיות שמן זה לא כיף, עודף משקל (משמעותי) זה לא דבר נעים, זה מגביל, זה מכביד, זה מקשה. אפשר לאכול הרבה סוגים של תזונה ועדיין להיות בעל עודף משקל. ללא קשר למבנה הגוף. אני אפילו לא מייחס לזה עניין של מוסכמות חברתיות שהן היום לא סובלניות כלפי עודף משקל או "מראה" לא רזה על פי סטנדרטיים תרבותיים. יחד עם זאת בעיית ההשמנה מתפשטת, כמו מגיפה, בעיקר אצל ילדים ובני נוער.  קצרה היריעה מכך שאכניס אתכם לעולמו הפנימי של נער/ה שמנ/ה. אני אישית לא רואה בעודף משקל משהו חיובי, משהו שצריך "לחיות איתו" או לקבל אותו אלא משהו, שהיום, אני חושב שצריך להתמודד איתו ו"להסתכל לו בעיניים".

לא תמיד מנצחים, לא תמיד הקו סיום שלך הוא הקו סיום שאתה רוצה, או קו סיום שהסביבה "מצפה" לטובה ולא לטובה.

אבל אני כן חושב שבמידה והמשקל מגביל אותך, מכביד עלייך, מסרבל אותך ומכביד על בריאותך, אסור לך להתעלם ממנו. כלפי עצמך, אסור לך לקבל את זה כגזירה משמיים, או לכעוס על העולם, ועלייך להתקומם כנגד זה. זה לא עניין תרבותי, זה עניין של קיום.

תנועה, כמו שאני מבין אותה היום, היא חלק ממהות החיים שלנו, מהחופש שלנו ולהיות בעל עודף משקל משמעותי בדר"כ פירושה חופש תנועה מוגבל. בשביל חופש, שווה להלחם ולהאבק.

גישות לתזונה ?

תהליך היחס שלי למזון התבגר בחיי, ככל הנראה, יחד עם תהליך ההתבגרות שלי בחיים בכלל. אם אני יכול לצייר קווים כלליים

קרה לי משהו שנשמע סביר על ציר השנים בגישה שלי לתזונה, רק חבל שהוא קרה בגיל כל כך מאוחר.

זה היה בסדר הזה:

– כמה אני אוכל (ללא התייחסות כמעט למה בדיוק)

– מה אני אוכל בהתייחסות מאד שטחית (בשר, פחממות, ירקות)

– מה אני אוכל בהתייחסות יותר איכותית (מעובד ביחס ללא מעובד, דגנים מלאים, כן אורגני, לא אורגני, ירוקים, וכו)

– מה אני אוכל בהתייחסות של מוסר (בעיקר בנוגע לאכילת בשר, עופות, צמחונות וטבעונות)

– מה אני אוכל בהתייחסות אבולוציונית (בשר/חלבון מן החי, חיטה, סוכר, חלב), שהיה חידוד של היחס הקודם

– מה אני אוכל בהתייחסות סביבתית, קהילתית, אקולוגית וההשפעה שלה על מה שאני מכניס לגוף (מאיפה האוכל שאני אוכל, מי גידל אותו, באיזה סביבה, מאיפה הוא בא), נקודת מבט יותר הוליסטית, תזונתית, כלכלית ואקולוגית על המזון שאני צורך ומקורותיו.

בדיאטה הראשונה בגילאי העשרה, התייחסתי בעיקר לכמה אני אוכל ? כמויות. זה המשיך ללוות אותי עוד הרבה שנים.

עוד לפני הדיאטה האחרונה, הלכנו לנטורפאטית, וזאת הייתה הפעם הראשונה שבה התחלתי להתייחס למה אני אוכל, ולהשפעה שלו עלי. זה עוד לא חילחל בצורה שזה יופיע יותר מאוחר, בשנתיים האחרונות.

את הדיאטה בשומרי משקל עשיתי כשאני אוכל הכל, והגעתי למשקל הכבוד שלי, 88 ק"ג, כשאני אוכל הכל. אבל כחלק מהתהליכים שראיתם וקראתם עליהם בבלוג בנושא ההנעלה המינימלית, ככה הייתה אצלי גם התעוררות ושאלת שאלות בכל מה שנוגע לתזונה ולמה אני מכניס לפה.

דווקא אחרי הדיאטה התחילו להתעורר אצלי שאלות על מה שיש לי בצלחת, על אוכל מן החי והמשמעויות שלו, על גלוטן, על סוכר, ועל דברים נוספים.

קראתי, בלעתי וחפרתי בטבעונות, 80/10/10, צמחונות, פליאו, אטקינס, דיאטה קדמונית, תזונה מקומית ועוד ועוד.. אני עדיין בתוך התהליך, זאת לא תהיה סקירה של גישות תזונה, התזונה שלי עוברת תהליך של עיצוב מתמיד בשנים האחרונות אבל אני חושב מעז יצא מתוק, והתהליך הזה, כואב ככל שהוא ומעמיס ככל שהוא, בכל זאת הביא אותי למקום של חיפוש שיש בו גם עניין, גם תובנות וגם תוצאות.

IMG_1874

סיכום

אני רוצה להודות לידידי, ינאי ברנע, שעזר לי עם השראה שאפשרה לי לסיים את הפוסט הזה. רובו של הטקסט שנכתב מתחת, נכתב לפני כמה ימים כתגובה לדיון בין כמה מחברי הוירטואליים בנושאי תזונה ולשאלה שהוא שאל אותי. התגובה שכתבתי הצליחה לזקק ממני, באופן יחסי, את הליבה של התהליך התעסקות שלי עם תזונה.

השאלה מה אני אוכל, מה איכותו, מה מקורו, מה השפעתו עלי, על הסביבה שלי נהייתה שאלה גדולה ומורכבת שאני מתעסק בה לא מעט.

כמו שאתם ודאי מבינים, אני בחיים, אבל בחיים לא אנצח בדיונים וויכוחים את "הידענים" , שיביאו לי סימוכין ותימוכין וקישורים לבלוגים ומחקרים כאלה ואחרים…

אין לי סיכוי, אני אפילו לא מנסה..

מה אני מנסה ? למצוא נתיב לחיים טובים יותר, ורצוי בריאים יותר ולפעמים זה גם שקול, ולפעמים נדמה שזה סותר.

במה נמדדים חיים טובים ? במה נמדדים חיים בריאים ? בכושר ? בגמישות ? בתוכלת חיים ? במחלות ? בסימטומים ? במשקל ? בהיקף מותניים ?

אין לי מושג.. אני התחלתי מהמקום שבו הייתי שמן, נסיבות.. אני מתאר לעצמי שלכל אחד יש והיו את הנסיבות שלו לצאת למחקר הפרטי שלו..

אני לא מצליח למצוא את עצמי דומה ממש לאף נרטיב תזונתי אופנתי כזה או אחר, לא טבעוני, לא פליאו, לא נטול גלוטן, לא צמחוני…

אני גם לא מאמין באינטרפטציות מוחלטות, הגוף שלנו כל הזמן משתנה ומתאים את עצמו גם לשינויים בתזונה, אמנם לא קיצוניים כמו במאה מאתיים שנה האחרונות, אבל אני כן נוטה לחשוב שאם חיטה, למשל, תהיה מרכיב מרכזי בתזונה,הגוף ימצא לאורך הדורות את הדרך להתמודד איתה, אותו דבר לקטוז וכו.. האם שווה לצרוך את זה ? האם בנקודת זמן הזאת המחיר שצריכה שלהם במינון כזה או אחר פורמט כזה או אחר גורם לנו נזק ? האם הנזק שווה את הדברים האחרים שאנחנו "מפיקים" ממנו ? הנאה ? ריגוש רגעי ?

לא יודע, אין לי תשובות מוחלטות על כלום..

דוגמא: כן, יודע שגלוטן הוא לא בריא בעקרון וגם ג'אנ'ק, אבל אדם שצורך היום גלוטן בצורה כזו או אחרת, האם בהכרח הוא יסבול מבעיות יותר ממשהו שצורך תזונה אחרת ? תהיה לו פחות איכות חיים ? הוא יהיה בהכרח פחות בריא ?  האם כל מי שצורך גלוטן היום חי בעיוורון ופוגם באיכות חייו בצורה קטסטרופלית ? הוא חי פחות ? הוא סובל יותר ? האם זה נכון לכולם ?

האם אפשר להתייחס לתזונה באופן בלתי נפרד מפעילות גופנית ? מקרינה ? מתיעוש ? מזיהום ?

אני חושב שיש כאן שאלה הרבה יותר גדולה ומורכבת לגבי מה הם חיים בריאים, מה המטרה של כל זה ומה המחיר שמשלמים עבור זה (תוחלת חיים, בריאות בתוך התוחלת, שני הדברים ביחד, אושר)…

אני לא חושב שתראו אצלי בבלוג פוסטים מעמיקים כמו חלק מהידע שיש לחלק מהקוראים שלי בנושא ביו-כימיה, תזונה וכו.. אני מנסה להבין ברמת המאקרו, ומנסה להשליך את זה לחיי, וליעדים שלי לפרשנות שלי לחיים בריאים (למשל משקל תקין לתפיסתי, מחלות, נפיחות בגוף, התעוררויות בלילה, ועוד..) ולכן אין סיכוי שאני אצליח להכיל את המאמרים והמחקרים האלה ולהטמיע אותם באמת במלואם בחיי. אני פועל על ציר של ניסוי ותהייה שמאחוריו מידע שאני אוסף מחלק מהקישורים, מאנשים שאני מדבר / מתכתב איתם, מדיונים כאלה, ומנסה לראות מה אני מצליח ליישם ומה לא, ומה המחיר של ההחלטות האלה.

אני דווקא חושב שאני יחסית לא מאד מאד רחוק מהתזונה שכנראה תלווה אותי בשנים הבאות לפחות , עם שינויים קלים לכאן או לכאן. אני יודע מה אני רוצה ולא רוצה, אבל עדיין מתקשה להתמודד עם חלק מהפיתויים שהם מאד מאד מורכבים בעידן שלנו.. אני כן מנסה לבדוק למשל שוב פעם בשיטת האלימינציה הדומה למה שעשיתי בדיאטה הנטורפתית, איך משפיעים עלי שינויים שכאלה לאורך זמן, ולראות האם יש שינוי והאם זה עושה לי טוב, לא רק אם אני מאמין הזה..

דוגמא מקבילה: קחו את ההנעלה מינימלית כדוגמא, למרות האתגרים שהיא מציבה לי, אם לא הייתה עושה לי טוב, ולא הייתי חושב שזה הדבר הנכון בשבילי, לא הייתי ממשיך איתה. אבל המציאות מראה (לי אישית) אחרת, ויחד עם זאת, אני לא חושב שלכל אדם הייתי מציע לעבור להנעלה מינימלית. לגבי ילדים, זה אכן כבר בתחום האידיאולוגי ואמונה עמוקה שזה הדבר הנכון, וגם זה לא מבוסס על "מדע"" אלא על הגיון פשוט ובריא, שאני חושב שיש בשבילו ארסנל נימוקים הרבה יותר פשוט וקליט מאשר הנושא התזונתי הסופר מורכב.

היום אני עוד הולך לשומרי משקל כחבר כבוד, כי המסגרת, הקבוצה והשקילה הם עדיין כלים סופר יעילים, מבחינתי האישית, לעזור לי לשמור על עצמי מפני עצמי. אל התכנים אני כבר פחות מתחבר, אבל אני חושב שזה בעצם לא משנה, כי זה חלק מהעניין. אתה בוחר מה לאכול בסוף היום, השאלה אם אתה מוצא את הכוחות להתמיד בדברים הנכונים עבורך, עבור גופך ואורך חייך.

מה אני רוצה שתקחו מהפוסט הזה ? קודם כל את הסיפור האישי שלי, אולי השראה, ואולי קצת מידע ואולי את ההתחלה למשא המחקר הפרטי שלכם.

8 תגובות

  1. ינאי ברנע הגב

    מצוין ומרגש רן, מתחבר מאוד לדברים. אני בטוח שרבים יכולים לקבל מהפוסט השראה ועזרה במציאת הדרך שלהם בהקשר הזה. בהחלט חבל שאת מה שאנחנו יודעים היום לא ידענו בגיל ההתבגרות (וגם שההורים שלנו לא ידעו אולי…) אבל זה כנראה חלק בלתי נפרד מהמסע שכל אחד צריך לעבור בחיים.

  2. מר קדמוני הגב

    פוסט חזק ואישי ואמיץ מאוד, רן. בהצלחה גם בהמשך.

  3. ליאור הגב

    היי
    הגעתי לבלוג שלך בעקבות הדורבן הארור שמקנן בעקב רגלי השמאלית ומצאתי המון קווים מקבילים נוספים ואני נהנה מאוד להמשיך ולקרוא

  4. עינבל הגב

    מקסים ומרגש תודה. חזרתי לפה שוב אחרי שקראתי עכשיו בווינט על הנעל החדשה של נייקי וזכרתי את המקום הזה בזכות הדיון על נעליים מינימליות.
    תודה רבה , מעורר השראה.

  5. קארין הגב

    איש מיוחד אתה רן.
    המשך הצלחות !
    עוררת בי עניין והשראה.

השארת תגובה ל-עינבל

ביטול