כבר הרבה מאד זמן שאני חושב, מחכה ומשתהה עם הפוסט הזה. כמו קודמי, וכמו עשרות פוסטים דומים שכבר קראתי, גם אני רציתי להיות בטוח שהצלחתי לשים את הפציעה הזאת מאחורי לפני שאני ניגש לשלב הסיכומים.
כמו רבים שחוו את הפציעה הזו, גם אני מבין שאין ממש קו סיום, ושאולי אני כן אגיע למקום שבו "אשכח" מהפציעה, אבל אולי אצטרך להיות כל הזמן עם האצבע על הדופק.
מה זה Plantar Fasciitis, אתם שואלים ? מי שלא קרא את הפוסט הקודם שבו תיארתי את הפציעה, מדובר בכאב כרוני בעקב. יש שקוראים לו בעברית דורבן (אתייחס לזה בהמשך), על אף ששמה של הפציעה הוא גם חסר משמעות שכן פלנטר פשיאטיס הוא שמה של הרצועה בכף רגל שבה הכאב, כאשר לרוב הכאב מתרכז בחלק הקדמי של העקב, לעיתים גם בקשת ולעיתים גם וגם.
מדובר בפציעה הקשה ביותר שהתמודדתי איתה. לא הכי כואבת, לא הכי טראומתית או צלקתית (היו גם כאלה בימים קודמים), אלא כזו שהנתיב להחלמה בה היה ועודו הכי מאתגר שהיה לי מעולם. נתיב רצוף בתסכולים, עליות, ירידות, מתח, רגעי שפל ורגעים קטנים של התרוממות, עד החזרה לשגרה הכמעט בלתי נתפסת.
במובן הפרקטי, אתם כבר יודעים שעבדכם הנאמן הוא חפרן רציני. קרוב לשנה שאני מתמודד עם ההחלמה מהפציעה הזו, ובשנה הזו קראתי מאות מאמרים, פגשתי קרוב לעשרה אורטופדים ופיזיותרפיסטים שונים, גיליתי "גילויים" מאירי עיניים ובסוף מצאתי את הנתיב להחלמה.
מכיוון שאין סיכוי שפוסט אחד יכיל את כל מה שיש לי להגיד, בפוסטים הקרובים אני אעזור לכם, אלה שסובלים מהפציעה, לעשות קצת סדר בים האדיר של המידע שיש ברשת, ולנסות לתת לכם לא פתרונות קסם, אלא נסיון לדעת ולזהות את התמרורים בתהליך ההחלמה. איך למצוא את הנתיב האישי שלכם להחלמה, הדבר שחיפשתי אותו במהלך כל התקופה הזאת והיה כל כך, כל כך חמקמק.
יחד עם הצד הפרקטי, אלה יהיו פוסטים על התמודדות. לא על נצחונות, אלא על הדרך, על נתיב שאין בו קו סיום ברור, ההתמודדות עם תסכול, על ויתור, על השלמה, על חוסר אמון וההבנה שבסופו של דבר אין לנו על מי לסמוך אלא על עצמנו.ֿ
קחו לכם כוס קפה וכדור לעסות את הכף רגל, זה הולך להיות ארוך. קרא עוד ←
