עכשיו, איך כל זה קשור לכפכפים ? האמת שזה לא קשור רק לכפכפי אצבע. זה יתפוס גם בכפכפים כמו בירקנשטוק הקיציים, ועוד, אבל בכפכפי אצבע זה מודגם באופן מובהק.
הצרה הגדולה עם כפכפי אצבע ודומיהם, היא שאין להם סגירה מאחור. כלומר, ההיעדר הסגירה הוא לא ״בעיה״ אלא מה שהוא גורם. היעדר הסגירה מאחור, מכריחים את הנועל/ת לדאוג, באמצעות כף הרגל, לשמור את הכפכף על כף הרגל, שלא ״יברח״. מניח שאתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר. אולי התרגלתם, אולי טשטשתם, אבל המאמץ הזה, ברגע ששמים אליו לב, הוא שם, תמיד.
אמנם אלה הרגלים קטנים שמסגלים ולאט לאט מפסיקים לחשוב עליהם, אבל מדובר מאמץ לא מבוטל שכף הרגל צריכה להשקיע. בכפכפים הסגורים סטייל טבע ובירקנשטוק, המאמץ בא יותר לידי ביטוי בתנועות כל כף הרגל מהקרסול, אבל גם בכף הרגל עצמה.
על מנת לשמור כפכפי אצבע על הרגל, רוב האנשים, אם לא כולם, מכווצים את כף הרגל כדי ״לאחוז״ ברצועה שבין הבוהן הגדולה לשניה. המאמץ שמושקע משמעותי, הוא נצבר, והוא מתמשך: על הפסייה, על הבהונות וכמובן על הבוהן הגדולה. הבוהן צריכה להתכווץ פנימה כמו בנעליים צרות, ולהחזיק את הכפכף שלא ינוע ולא יפול. בדיוק הפוך ממה שכף הרגל אמורה לעשות, שזה להתרחב ולספק יציבות.
למרות התחושה והרושם שמליוני אנשים מסתדרים עם זה, רבים לא. יש רבים שסובלים מחוסר יציבות בבוהן הגדולה, כאלו שחוטפים חלילה פלנטר פשיאטיס, כאבים בכפות הרגלים, או סתם בעיות יציבה. הם לחלוטין לא מודעים למקור הבעיה.
הבוהן הגדולה עובדת מאד קשה בלהחזיק את הכפכף, במקום בלייצב. היא מנסה לבצע את שני התפקידים, ואחד בהכרח בא על חשבון השני, וככה היא בעומס כפול וחריג.
אצל ילדים זה ניכר עוד יותר, לרוב גרירת רגליים, לפחות בהתחלה. הם מתקשים לשמר את הכפכף בהרמת הרגל, ואז מסגלים לעצמם גרירת רגליים שהופכת את החזקת הכפכף על הרגל ליותר פשוטה. יש בזה נזק כפול. גם הפסיעה לא נכונה, וגם כף הרגל עובדת קשה.
כל מינימליסט צריך לשאוף שהבוהן הגדולה שלו תהיה משוחררת ופנויה לעבודת ייצוב כף הרגל, עם כמה שיותר חופש ומרחב. במקום להתכווץ, להתרחב, לפתוח ולהתגמש, בדיוק ההיפך ממה שכפכף אצבע עושה לה.
