בהמשך לחלק הראשון שסקר את הציוד, מגיע חלקו השני שהוא סיפור הדרך שלנו. כדי להיות יעילים ולא להעמיס על המשפחות יותר מדי, הטיסה שלנו יצאה ביום ראשון בבוקר, וחזרה בשישי מוקדם בבוקר.
התוכנית המקורית הייתה: להגיע בראשון להתארגן על מפה, אוכל, השלמות ציוד ולעלות כבר עם מונית לספרבה בניה, שהיא העיירה שממנה יוצאים להגיע לרכבל לשבעת האגמים. בשני לעלות ברכבל, וללכת בהתאם לסיפור דרך במשך שלושה ימים, רביעי בערב כבר לישון בסופיה, חמישי בעיר קניות ומתנות, ושישי על הבוקר חזרה.
לפני קצת פחות משנה חגגתי יום הולדת 40.
לכבוד המאורע חשבתי על כל מיני אפשרויות של מתנה עבור עצמי. במסגרת הזמנים, הסיכונים,התקציב והחיים עצמם שלי ושל חברי היקר, שחגג כמה חודשים לפני, נבחרה האפשרות לנסוע לטרק קצר של כמה ימים בהרי הרילה. למי שלא מכיר, הרי הרילה נמצאים בבולגריה, הקרובה אלינו מרחק של שעתיים וחצי טיסה בלבד.
יכולתי לכתוב פוסט רק על ציוד, ויכולתי לכתוב סיפור דרך, אבל מכיוון שציוד מעניין אותי (ואתכם) וגם יש לי כמה תובנות על המקום עצמו, אני רוצה לשתף אתכם בשניהם. מפאת אורך הטקסט, הפוסט כן יתחלק לשניים, וסיפור הדרך יגיע ממש עוד רגע.
מה יהיה כאן ? ציוד,הרבה ציוד. אבל גם שלג, הרים, עונות, לילה מוזר עם כת נוצרית נוף משגע, מזג אויר ואוכל טוב. שווה להשאר.
הקיץ מתקרב ואיתו אתגר ההנעלה לקיץ.
בתור אובססיבי בנושא ההנעלה המינימלית, אני נדרך תחילת כל קיץ על מה יהיה השנה. היצע הסנדלים המינימליים לילדים שואף לאפס, ואצל המבוגרים מדובר בעיקר על סנדלי הורצ׳אס לסוגיהם, למעט שניים שלושה דגמים ספציפיים.
נשאלתי,לא פעם ולא פעמיים, על כפכפי אצבע ומה דעתי עליהם. הרי יש כל כך הרבה כפכפים שעונים על רוב הדרישות המינימליות ועולים גרושים. אז למה לא ? החלטתי, שהגיע הזמן לפתוח את הנושא הזה, בהקשר של הנעלה מינימלית.
מה הסיבה להתנגדות שלי לכפכפי אבצע ? הבוהן הגדולה. גם הבהונות האחרות, אבל הבוהן הגדולה מקבלת ממני יחס מיוחד.
יש בלי סוף מאמרים ברשת על חשיבותה של הבוהן הגדולה, תפקידה ביציבות כף הרגל והגוף לפסיעה נכונה, לריצה נכונה ועוד.. בלעדיה, סביר שיהיה לכם קשה מאד לייצב את עצמכם ולעמוד. הרבה אנשים כלל לא מודעים לתפקיד החשוב שהיא ממלאת.
כמעט כל פיזיותרפיסט/ית שתלכו אליו/ה, בהקשר של בעיות כף רגל וכאבים, או כל מאמר שעוסק בתרגילי חיזוק כף רגל, יעסוק במוביליות (תנועתיות) של הבוהן הגדולה.
התרגילים הקלאסיים של הרמת בוהן במגבת או מתיחה עם גומיה, הם דוגמא אחת.
אם אתם לא מבצעים תרגילים כאלו, הפוסט הזה הוא הזדמנות מצוינת להתחיל, ואני מבקש להחזיר אתכם לסרטון המצוין, שקישרתי בעבר בפוסט החיזוק ותחזוקה למינימליסט. יש כאן אסופה נהדרת של תרגילים, כולל תרגילים לבוהן הגדולה. מדובר לא רק על תנועתיות אלא גם על קואורדינציה ועוד.
עכשיו, איך כל זה קשור לכפכפים ? האמת שזה לא קשור רק לכפכפי אצבע. זה יתפוס גם בכפכפים כמו בירקנשטוק הקיציים, ועוד, אבל בכפכפי אצבע זה מודגם באופן מובהק.
הצרה הגדולה עם כפכפי אצבע ודומיהם, היא שאין להם סגירה מאחור. כלומר, ההיעדר הסגירה הוא לא ״בעיה״ אלא מה שהוא גורם. היעדר הסגירה מאחור, מכריחים את הנועל/ת לדאוג, באמצעות כף הרגל, לשמור את הכפכף על כף הרגל, שלא ״יברח״. מניח שאתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר. אולי התרגלתם, אולי טשטשתם, אבל המאמץ הזה, ברגע ששמים אליו לב, הוא שם, תמיד.
אמנם אלה הרגלים קטנים שמסגלים ולאט לאט מפסיקים לחשוב עליהם, אבל מדובר מאמץ לא מבוטל שכף הרגל צריכה להשקיע. בכפכפים הסגורים סטייל טבע ובירקנשטוק, המאמץ בא יותר לידי ביטוי בתנועות כל כף הרגל מהקרסול, אבל גם בכף הרגל עצמה.
על מנת לשמור כפכפי אצבע על הרגל, רוב האנשים, אם לא כולם, מכווצים את כף הרגל כדי ״לאחוז״ ברצועה שבין הבוהן הגדולה לשניה. המאמץ שמושקע משמעותי, הוא נצבר, והוא מתמשך: על הפסייה, על הבהונות וכמובן על הבוהן הגדולה. הבוהן צריכה להתכווץ פנימה כמו בנעליים צרות, ולהחזיק את הכפכף שלא ינוע ולא יפול. בדיוק הפוך ממה שכף הרגל אמורה לעשות, שזה להתרחב ולספק יציבות.
למרות התחושה והרושם שמליוני אנשים מסתדרים עם זה, רבים לא. יש רבים שסובלים מחוסר יציבות בבוהן הגדולה, כאלו שחוטפים חלילה פלנטר פשיאטיס, כאבים בכפות הרגלים, או סתם בעיות יציבה. הם לחלוטין לא מודעים למקור הבעיה.
הבוהן הגדולה עובדת מאד קשה בלהחזיק את הכפכף, במקום בלייצב. היא מנסה לבצע את שני התפקידים, ואחד בהכרח בא על חשבון השני, וככה היא בעומס כפול וחריג.
אצל ילדים זה ניכר עוד יותר, לרוב גרירת רגליים, לפחות בהתחלה. הם מתקשים לשמר את הכפכף בהרמת הרגל, ואז מסגלים לעצמם גרירת רגליים שהופכת את החזקת הכפכף על הרגל ליותר פשוטה. יש בזה נזק כפול. גם הפסיעה לא נכונה, וגם כף הרגל עובדת קשה.
כל מינימליסט צריך לשאוף שהבוהן הגדולה שלו תהיה משוחררת ופנויה לעבודת ייצוב כף הרגל, עם כמה שיותר חופש ומרחב. במקום להתכווץ, להתרחב, לפתוח ולהתגמש, בדיוק ההיפך ממה שכפכף אצבע עושה לה.
יש חריגים ? בטח שיש.
שלא ישתמע מהפסקה הנ״ל שכל סנדל עם רצועה בין הבהונות הוא פסול. כמו שציינתי, מערכת הרכיסה צריכה להיות כזו שלא צריך ״לכווץ״ את כף הרגל כדי לשמר את הסנדל או הכפכף על הרגל.
בשנים האחרונות יש תופעה של כפכפי אצבע עם סגירה מאחור. נראה כמו כפכף, מרגיש מעט כמו סנדל, ולדעתי זה הרע במיעוטו למי שחייב את תצורת הכפכף הקלאסית (יש כאלו בעיקר לילדים, אבל עם סוליות עבות יחסית).
החסרון הגדול שלהם שהם לא חובקים את הקרסול מספיק טוב, ואז למעשה זה כמו כפכף סטנדרטי, מינוס האפשרות שיפול. עדיין משקיעים את אותו מאמץ עם הבהונות כדי להתקדם איתו ולשמור אותו בפוזיציה הרצויה.
וכמובן שאופציית סנדלי ההורצ׳אס למיניהם, למי שאוהב ומסתדר עם הרצועה בין הבהונות. מדובר על סנדל עם רצועה חובקת קרסול.
כף הרגל והבוהן הגדולה לא נדרשות להשקיע מאמץ כל כך הגדול בהליכה סתמית. הסנדל, גם עם קצת חופש, יושב טוב על הרגל. יש היום בארץ אפשרויות לא מבוטלות מ Vivobarefoot, Xero, סנדלי גיבורים תוצרת ישראל, ועד סנדלי Luna הממותגים והאיכותיים. כן, יש קושי עם סנדלי הילדים. קשה לייצר סנדל ילדים מינימלי טוב, בעלות של סנדל ילדים, ולכן אין לזה הרבה שוק.
האתגר העיקרי, והחסרון של ההורצ׳אס, ביחס לכפכפי אצבע (ששם תמיד יהיה להם יתרון יחסי) הוא ההתעסקות עם הרכיסה, הלרוב לא ידידותית מאד, וזאת ביחס לזמינות לנעול ולהסיר של כפכפים.
עומס מסוים תמיד יהיה, גם עם סנדלי הורצ׳אס וגם עם כפכפים, ומה עושים עם המאמץ בכל זאת ?
המאמץ בכף הרגל יכול לבוא לידי ביטוי בתנועתיות של הבוהן הגדולה. יצא לי לקרוא בשבועות האחרונים גם פוסט וגם מאמרים שמדברים על כך שטריגר פוינטס בכלל לא קיימים, ושבעצם אין הסבר מדעי טוב מאחוריהם. יש במאמרים ובתוכן הזה עניין, ובהקשר הזה (שראוי לפוסט נפרד) אני עדיין דבק בפרקטיקה -> זה עובד, תהיה הסיבה המדעית שמאחורי הופעת הכאבים ויעילות השחרור העצמי.
וכאשר אני מרגיש מגבלת תנועה בבוהן הגדולה (שמורגשת בישיבה עם בוהנות נעוצים ברצפה, ממש כמו בתרגיל היוגה המפורסם של הפלנטר פשיאטיס, בסרטון מתחת), אני מייד ניגש לטפל באיזורים הבעייתים.
לפני שאני רץ לגמישות. אני דואג לשחרר ״כיווצים״ וחסמים בטווחי התנועה של הבוהן, בעיקר סביב הטריגר פוינטס שמופיעים בתמונה מעל.
איך ? עם כדור טריגר פוינטס, באמצעות גלגול של כף הרגל, לא בפראות על כולה, אלא ממש באיזור שורש הבוהן שבה אני מרגיש את טווח התנועה המוגבל, ומחפש נקודות רגישות. זה לפעמים עניין של זוית ועוצמה ומוצאים את הנקודה הממזרה. כשמצאתי, אז עובד עליה לכמעט שניות בתנועות עדינות, בתדירות של שני סטים של כמה שניות, פעמיים ביום, עד שהן משתחררות. לא בראבק, לא נכנס בהן בעוצמה, ולא לאורך זמן.
הנקודות האלה הן מקור לצרות צרורות, מקצרות את טווח התנועה של הבוהן מה שאחר כך משפיע על הפסיעה, הריצה ובעל פוטנציאל מקדם בהחלט פציעות עומס לסוגיהן
הנעלת קיץ אמורה להיות לכאורה קלה יותר מהנעלת חורף. יחף כמה שאפשר, ומשהו מינימלי כשחייבים הנעלה. יחד עם זאת, מינימליסטים אדוקים נתקלים, לעיתים, באתגר לא פשוט למצוא הנעלה מתאימה, שגם תהיה מינימליסטית, נוחה וגם תעבור ״תרבותית״ את הסביבות החברתיות שבהן אנו חיים.
הקלות של נעילה והסרה של כפכפים היא מאד מפתה, ולכן גם מינימליסטים נוטים לעיתים ללכת לכיוון הזה. יחד עם זאת, חשוב להיות מודע להשלכות של שימוש בכפכפים, שעשויות להשפיע לרעה על תהליך המינימליזציה, של מי שרוצה לשמר / לשקם / לשחזר את תנועתיות כף הרגל והבוהן הגדולה שלו או של ילדיו
סנדלים עדיפים על כפכפים, והורצ׳אס גם עוברים תרבותית, בטח במדינה כמו ישראל, בקלות. לילדים, אני מציע בחום רב, פשוט לא לנעול כפכפים. אפילו הייתי מעדיף סנדל מעט פחות מינימלי ופתוח, אבל לא כפכפים.
ההצעה שלי היא, שלא משנה מה תבחרו, שיהיה לכם את הידע הנ״ל. גם אם בחרתם בסוף בכפכפים בנסיבות כאלה ואחרות (בבית, בים וגו), תבדקו ותתחזקו את הבוהן הגדולה שלכם. בכל מקרה אל תזניחו אותה, אבל עם כפכפים התחזוקה הזאת תהיה משמעותית פי כמה וכמה.
שיהיה לנו קיץ קל ומהנה.,
גַּחְליליּות / אָדָם יָאנְג
עֵינַיִך לא הָיוּ מַאֲמִינוׄת
אִם עֲשָרָה מלְיון גַּחְליליּות
הִדְליקוּ אֶת הָעוׄלָם בַּזְמָן שֶנִּרְדַּמְתִּי
כִּי אֶת הָאֲֲוִיר הַפָּתוּחַ הֵן מְמַלּאוֹת
וּבְכָל מָקום מַשְאִירות דְּמָעוׄת
הָיִיתָ חושֵב אוׄתִי לְמוּזָר, כּי מֵהֵן מַבָּטי לֹא הוּּסַר
הָיִִיתי רוׄצֶֶה לְהַאֲמִין שֶכַּדּוּר הָאָרֶץ מסֽתּוׄבֵב לְאַט
קָשֶה לוׄמַר שֶאַעֲדִיף לִהְיוׄת עֵר כּשֶאֲנִי יָשֵן מְעַט
מְצִיאוּת וַחֲלוֹם, מְשֻנֶּה העולָם (כַּאֲשֶר אֲנִי סוף סוף נִרְדָּם)
אֶלֶף חִבּוּקִים הָיוּ לִי נוֹתְנוֹת
אַלְפֵי חִפּוּשִיּות מעופְפות וְזוהֲרות,
שֶנסּוּ לְלָמֵּד אוֹתי לִרְקֹד
רִקּוּד מֻפְלָא עַל תִּקֽרָתִי
מְסִבָּה גְדוֹלָה תַּחַת מִטָּתִי
אֲנִי תּוהֵהּ אִם כָּל זֶה אֲמִתִּי
הָיִִיתי רוׄצֶֶה לְהַאֲמִין שֶכַּדּוּר הָאָרֶץ מסֽתּוׄבֵב לְאַט
קָשֶה לוׄמַר שֶאַעֲדִיף לִהְיוׄת עֵר כּשֶאֲנִי יָשֵן מְעַט
מְצִיאוּת וַחֲלוֹם, מְשֻנֶּה העולָם (כַּאֲשֶר אֲנִי סוף סוף נִרְדָּם)
אָנָּא הַשְאֵר חָריץ קָטָן כּֽשֶתִּסְגּר אֶת דַּלְתִּי
אוּלַי יָבוׄא הָחֲלוׄם וְיוּכַל לָקַחַת גַּם אוׄתי
כְּבָר סָפַרְתִּי ששָּה עָשָר כְּבָשים
כה עָיֵף, תּוהֵהּ כֵּיצָד כֻּלָּם נִרְדָּמים
הָיִִיתי רוׄצֶֶה לְהַאֲמִין שֶכַּדּוּר הָאָרֶץ מסֽתּוׄבֵב לְאַט
קָשֶה לוׄמַר שֶאַעֲדִיף לִהְיוׄת עֵר כּשֶאֲנִי יָשֵן מְעַט
מְצִיאוּת וַחֲלוֹם, מְשֻנֶּה העולָם (כַּאֲשֶר אֲנִי סוף סוף נִרְדָּם)
סְביבי מלְיוׄנֵי גַּחְליליּות
חַשְתּי מוּזָר, כּי אֲני שֹוׄנֵא פְּרֵידוׄת
עֵינַי הָיוּ מְעֻרְפָּלוׄת כְּשֶנִּפְרַדְנוּ, לְהִתְרָאוׄת
אֲבָל אֵדָע לִמְצֹא אוׄתָן
כְּשֶחֲלוׄמוׄת צִבְעוׄנִיִּים יִקְּחוּ אוׄתִי מִכָּאן
שָמַרְתִּי כַּמָּה מֵהֵן, אִתִּי כאן, כָּל הַזְּמָן
הָיִִיתי רוׄצֶֶה לְהַאֲמִין שֶכַּדּוּר הָאָרֶץ מסֽתּוׄבֵב לְאַט
קָשֶה לוׄמַר שֶאַעֲדִיף לִהְיוׄת עֵר כּשֶאֲנִי יָשֵן מְעַט
מְצִיאוּת וַחֲלוֹם, מְשֻנֶּה העולָם (כַּאֲשֶר אֲנִי סוף סוף נִרְדָּם)
** התרגום מוקדש לבני הבכור, שחר.