לאחרונה נדרשתי,כמה וכמה פעמים, לשאלות חוזרת ונשנות, בין אם בבלוג ובין אם בקבוצת הפייסבוק של הרצים המינימליים לשאלת המעבר להנעלה מינימלית. נשאלתי על השימוש במדרסים, על דרופ, על נעליים ליום יום, על פציעות ועוד..
כמה שנים אחורה כתבתי פוסט על מעבר להנעלה מינימלית, שבראיה לאחור, אני עדיין חושב שרוב הדברים שכתבתי בו נכונים ותקפים, אבל כמובן שהשנים שעברו, השינויים שאני עברתי והמידע הנוסף שנחשפתי אליו, הביאו אותי לתובנות חדשות, או יותר נכון, מחודדות בנושא המעבר.
מי שעוקב אחרי הבלוג בנושאי הנעלה וריצה, יודע שאני מינימליסט (או לכל הפחות שואף להיות כזה).בפוסט הזה, אני אנסה לארוז לכם מחדש את ה״אני מאמין״ שלי בנושא, ולתת לכם את השיקולים, הבנה ואולי אפילו במידה מסוימת ״כלים״ למעבר מוצלח להנעלה מינימלית.
The only thing I am dogmatic about is not being dogmatic", Barefoot Ted"
ובתרגום חופשי: ״הדבר היחידי שאני דוגמטי לגביו, הוא לא להיות דוגמטי״
באחת ההרצאות הרבות שהוא נתן,טד היחף (בתרגום עקום לעברית), המוכר לכם מהספר ״נולדנו לרוץ״, אמר את המשפט הנ״ל. לקח לי כמה שנים להבין אותו באמת, בהקשרים של הנעלה מינימלית ויחפנית. אני לא משוכנע שטד מקיים את האמירה החזקה בעצמו, אבל אני ללא ספק מנסה ליישם אותה בחיי, ועבור האנשים שפונים אלי בנושאי הנעלה (וגם נושאים אחרים כמובן).
אני פותח דווקא במשפט הזה, כי אתם יודעים שאני אוהב נושאים מורכבים יחסית. הנעלה מינימלית הצטיירה ומצטיירת לעיתים, כמו עוד אחת מה״דתות״, כשזה נוגע לגישה מסוימת שבבסיסה עקרונות, לכאורה אוניברסליים, של ״נכון״ ו״לא נכון״. אפשר למצוא את זה בתזונה, בהנעלה, בצריכה, בפעילות גופנית ועוד ועוד..
בתקופת ההייפ השיווקי הגדול של ההנעלה המינימלית, איפשהו בין 2009-2011, היה נדמה שאתה חייב להיות all-in, כולך בפנים, אבל מי כמוכם זוכר,יודע או מכיר את התקופה שהגיעה אחרי, של מאות ואולי אלפי רצים מינימליים פצועים. השוק המשיך לטרנד הבא שלו, ורק אלו שדבקו באמונה חזקה בדרכם, נשארו נאמנים למה, שלתפיסתם, הוא כאן בשביל להשאר.
אבל החיים הם, כמובן, יותר מורכבים. השאלות שאני נשאל, גם היום, שנים אחרי, הן אותן שאלות, בכל הנוגע למעבר להנעלה מינימלית:
1 – האם כדאי לי לעבור להנעלה מינימלית ?
2 – איך אני עושה את המעבר הזה ?
אני אנסה לעזור לכם עם שתי השאלות.
האם כדאי לי לעבור להנעלה מינימלית?
כמובן שזאת שאלה שאני נתקל בה לא מעט, אבל הרבה פחות מפעם. בעבר השוק והטרנד דחף, ואז הגיעו הרבה סקפטיים והרבה כאלו שלא הביאו את עצמם לשאלה הזאת, אלא ״נדחפו״ לתוכה (ולא שזה רע). מצאתי את עצמי,לא פעם, חוזר על הסברים מה הסיבות, דעתי, ואז מתמודד עם טיעוני נגד, אולי למה לא, מסביר את עצמי למה זה לא שחור ולבן וחוזר חלילה… אלה היו הרבה פעמים דיוני ״סרק״ שלא הובילו לשום מקום פרדוקטיבי, כי אני מחזיר אתכם לנקודת הפתיחה, שאני לא בא לנסות לשכנע את מי שאיננו סקרן להקשיב או להשתכנע, או שאין לו את הדחף הפנימי שמביא אותו לשם.
בשנתיים האחרונות, רוב האנשים שאיתם התכתבתי, או הגבתי להם בנושאים, הם אנשים שהגיעו לשאלה הזאת בעצמם, מתוך חיפוש עצמי. לעיתים, זאת סתם סקרנות בריאה של מישהו שקרא את ״נולדנו לרוץ״, ראה חבר, שמע סיפור, ואז בשונה מהתקופה הקודמת, הוא בוחר להתעניין בנושא, ולא נדחף לתוכו בעל כורחו. נקודת המוצא שלו יותר קשובה. הסוג השני הוא אנשים שהגיעו לחיפוש הזה מתוך מצוקה. אל תזלזלו במצוקה, היא כוח משמעותי בדחיפה קדימה לחיפוש תשובות, פתרונות ושינויים. החיפוש ולקיחת האחריות היא כוח אדיר, שמאפשר להיות פתוחים לאפשרויות, ולזוז קדימה מהר. לרוב האנשים שמגיעים לחיפוש הזה ממקום של מצוקה, הם דווקא אלו שהרבה פעמים צריך ״לצנן״ את הדחף החזק שלהם לזוז קדימה מהר מדי, כדי לפתור את אותה המצוקה. לרוב, אלו אנשים שסובלים מכאבים כרוניים כאלה ואחרים, ומחפשים פתרונות. הם מתחילים מחיפוש פתרונות הנעלה או הכאב, וככה מגיעים להנעלה מינימלית.
עכשיו לשאלת הכדאיות עצמה.. לא דוגמטי, זוכרים ?
הטייק שלי, כמינימליסט לא דוגמטי, בנושא הזה, היא שאני עדיין מאמין, וזה מגובה בעובדות, היסטוריה ומידע, שמינימליזם בכל מה שקשור להנעלה (וגם בנושאים אחרים) הוא הדבר הנכון ברמה אוניברסלית. כלומר, ואני חוזר על זה שוב ושוב, זה מתחיל ביום שבו תינוק נולד, ומהרגע שנועלים לו הנעלה כלשהי. אני מאמין שהנעלה תפקידה להגן בהתאם לנסיבות, ולא יותר. אני לא מנסה להזיז את הזמן לאחור ולנסות לטעון שבעידן הנוכחי, אנחנו צריכים לחזור לגור במערה, לאכול בשר צייד, ללקט, ולהסתובב יחפים, רק כי עשינו את זה מליוני שנים אחורה. על הספקטרום שבין שחור ללבן, אני לא מאמין ביחפנות כאידיאל נחשף, אלא ביחפנות פרקטית (בבית למשל), ובהנעלה רלוונטית למקום שאתה נמצא בו בחיים (ועל זה הרחיב בחלק השני).
אני לא מנסה ״לשכנע״ אנשים מבוגרים לעבור להנעלה מינימלית, המקום היחיד שבו אני פעיל באופן אקטיבי לשכנע אנשים הוא כשזה נוגע להנעלת הילדים. הסיבה המרכזית, היא שבבסיס האמונה שלי, העקרונות של הנעלה מגנה ולא תומכת, צריכות להתקיים מהיום הראשון לחיים, ולמשך כל החיים. רובנו לא חיו או חיים לפי העקרונות האלה, אבל עבור הילדים שלנו, בהחלט יש לנו את האפשרות להשפיע הרבה יותר.
הכדאיות, לאדם בוגר, היא רק שאלה של האם ״יוצא לי משהו מזה״ כמו להפטר מפציעה כלשהי, להשיג הישג כלשהו, או פשוט כי זה הדבר שהחלטתי שאני רוצה והוא נכון עבורי, גם אם הוא לא בא לפתור איזה בעיה ספציפית. אגב, כשאני כותב ומדבר על מעבר למנימליזם, זה לא רק בריצה, אלא בכל ההנעלה, כולל הנעלת היום יום.
בשאלת הכדאיות, יש את המוכנות לתהליך המעבר, ומה שהוא ידרוש מכם. דווקא אנשים שסובלים מפציעות, ולכאורה מוכנים למעבר, הם אלו שאני אומר להם ״חכו רגע״, מעבר להנעלה מינימלית עשוי להביא איתו הרבה פלוסים, אבל אולי המצוקה היא זאת שהביאה אתכם להיות נחושים, אבל התזמון למעבר הוא לא בהכרח הנכון ויפטור לכם את הבעיה בטווח הקצר.
התהליך יכול להיות קצר, יכול להיות ארוך והוא גם יכול להיות רכבת הרים, עם עליות ומורדות, שנמשכת כל החיים, בכל הקשור להנעלה.דעו שברגע שהדלקתם את האור בחדר, כבר הרבה יותר קשה לכבות אותו, ותצטרכו להתמודד עם מה שיבוא. אישית? אני מעדיף את האור, כגישה; לא כולם מוכנים לזה ולהשלכות של תהליך כזה (למשל בכל הקשור לריצה, טיפול עצמי והורדת עומסים).
אז כדי לסכם את השאלה, אני בעצם רוצה להגיד לכם שהתשובה לשאלה האם כדאי לכם לעבור להנעלת מינימלית כן או לא, היא פשטות השאלה, בהינתן המידע, אם אתם רוצים ? החלטה: רוצה/לא רוצה.
אין כדאי או לא כדאי אוניברסלי (למבוגרים) חייבת להיות החלטה ומחויבות לתהליך.
עקרונות חשובים במעבר להנעלה מינימלית
חשוב לי לציין שאני לא רוצה, לא מנסה ולא מתיימר לכתוב כאן עכשיו מדריך, צעד אחר צעד, למעבר מוצלח. זה תהליך שאצל כל אחד הוא לוקח פרק זמן אחר, דורש השקעה שונה, התאמות שונות ומציאת נקודת איזון, שהיא שונה מאד לאדם.
לאחרונה נדרשתי לשאלת השימוש במדרסים כחלק ממעבר להנעלה מינימלית. המחשבה על השאלה הזאת, חידדה אצלי כמה תובנות בנושא התהליך, בתור אחד שנמצא בו כבר זמן ארוך מאד.
לפני כארבע שנים כתבתי את הפוסט הראשון שלי על מעבר להנעלה מינימלית (אחרי שאני הייתי בתהליך כמה שנים). באותו תקופה, פוסט עידן הטרנד המינימליסטי, הסתכלתי קצת יותר על האיך, ופחות על השונות לאורך ציר הזמן. יחד עם זאת, חלק מהעקרונות שהעלתי שם עדיין תקפים וקיימים. כתבתי על המעבר המיידי, או משולב, כתבתי על השאיפה ליחפנות ועוד.
נקודת ההתחלה של אדם מבוגר/בוגר שרוצה לעבור להנעלה מינימלית היא שונה מזאת, של מי שגדל ב״אקלים״ מינימלי, אם נקרא לזה כך. אחת הטענות שלי, שמי שגדל ״מינימלי״, לא יצטרך ״לעבור למינימלי״, ורוב הסיכויים שלא יסבול מהתחלואים שקשורים בהנעלה שיש לנו. רוב האוכלוסיה המערבית היא לא כזו.
מי שרוב ילדתו וחייו נעל הנעלה קשיחה, תומכת ועם הגבהה בעקב, רוב הסיכויים שהתהליך שלו יהיה כרוך בקושי מסוים. לדעתי, מהנסיון שצברתי, בעצם, התהליך הזה הוא לא כזה שיש לו נקודת סוף, אלא משהו שנכנס למערכת כדרך חיים, וצריך לנהל אותו.
בפוסט בפייסבוק, שכתבתי לא מזמן, הצלחתי לתחושתי סוף סוף לזקק משהו שאני חווה בתהליך הזה, ולא כתבתי אותו במילים קוהרנטיות עד היום. אני מחלק את הגורמים שמשפיעים על התהליך הזה לכמה חלקים:
- היעד / האידיאל – יהיה זה יחפנות, אפס דרופ, סוליה רזה לחלוטין, דרופ מונמך, נעל רחבה, סנדלים ועוד
- ההיסטוריה – איך גדלת? עם איזה הנעלה בילית את רוב חייך? איזה סוג ״כף רגל״ יש לך? טווחי תנועה, וכו.
- התהליך – שאלת האיך, שרובנו עסוקים בעיקר בה: איזה נעליים, איך לשלב, איך לתרגל, טכניקה, שחרור ועוד
- תקופות – שזה החידוש שאני רוצה להכניס והוא מחבר בין כל השלושה.
1. היעד
אנשים שרוצים לעבור להנעלה מינימלית, יהיה זה בריצה, יום-יום או שניהם, בדרך כלל מציבים איזה יעד. יחפנות לא הייתה ועודנה לא יעד נחשף עבורי, למרות שאני מאד בעדה. לאנשים שונים יש יעדים שונים, בדרך לגלח משקל ועובי מהנעליים, ולעיתים יש כאלו שרוצים רק לרדת בדרופ, או בעובי וכו… היעד, בפני עצמו, הוא חשוב, אבל לא כנקודה שבהכרח מגיעים אליה ונשארים בה על זרי דפנה, אלא כציר שמושך אותך לפעול.
אינני טהרן ואינני דוגמטי בנושא ״כמה מינימלי הוא באמת מינימלי״. מבחינתי מספיק שאדם בחר להיות *ער* בנושא, ורוצה לעשות שינוי, ולרדת מהפלטפורמות הגדולות, ולהכנס לתהליך, אני חושב שזה מבורך. אני חושב שהשאלה האם אתה עם 4 מ״מ, 2 מ״מ או 0 מ״מ היא משנית לעובדה שאתה רוצה להעביר יותר אחריות לגוף, ולקחת אחריות על הגוף שלך, מאשר להשליך אותם על נעליים או מדרסים.
2. היסטוריה
אחד הנושאים שנעלם כמעט בכל מחקר,שקראתי, על הנעלה מינימלית, על מעבר להנעלה מינימלית ופציעות כתוצאה ממעבר להנעלה מינימלית, הוא התייחסות להיסטוריה ולרקע של מי שמבצע את התהליך.
יש חשיבות מכרעת לרקע שבו גדל וחי אותו אחד/אחת שמנסים לעבור להנעלה מינימלית. בתקופתנו, רוב האנשים גדלו על פלטפורמות הנעלה עבות, צרות ומוגבהות בעקב (בניגוד לשנות ה 50-60 ואחורה). חלק נכבד משתמש בתמיכה (מדרסים) כדי לפתור בעיות, שהגוף שלו היה אמור לטפל בהן. רוב האנשים בעולם המערבי גדלים עם מחסור בזמן תנועה, עקב ישיבה מרובה. חלק מהאנשים בעולם המערבי סובלים מעודף משקל, שגם הוא משפיע על כף הרגל, היציבה ובשילוב עם ההנעלה, מחמיר את הבעיה.
גם אדם שמנהל אורך חיים ספורטיבי, אבל גדל עם הנעלה מוגבהת, עבה ותומכת, עשוי להתקל באתגרים לא פשוטים במעבר. אחת הסיבות העיקריות היא שהשינויים או ההתפתחות של רצועות, שרירים וגידים, טווחי התנועה שלהם, מרווח בין עצמות (המסרק, למשל) בתקופת הילדות, עשויים להיות בלתי הפיכים. מוטציות אם תרצו (חלק שלא התפתח כמו שהיה אמור להתפתח). ילד שגדל עם הגבהה בעקב, והסולאוס שלו למעשה לא ״נמתח״ לאורך שנים באופן קבוע, עשוי להיות *מקוצר* כל חייו הבוגרים, וכאשר ירצה ללכת יחף (או עם דרופ מופחת), העומס של ההתארכות שהשריר צריך לבצע ידרוש כוח מוגבר מאד מהשריר, ממה שהיה יכול להיות, ויוביל לעומס מוגבר ואף לפציעה. לעיתים אפשר לשפר מצבים מסויימים (מרווח בין הבהונות, התארכות של שרירים, טווחי תנועה). יחד עם זאת, התפתחות מוגבלת של שריר, עשויה לקבע את מצבו, ולא תוכלו לעבור רף מסוים ולקבע מצב חדש ברמה מסוימת, לאורך זמן.
ולכן, להיסטוריה שאתם מביאים לתוך התהליך יש השפעה מכרעת על הקצב, על העומס שכדאי לכם לשים או לא לשים בתהליך, וגם בבחירת היעדים. למשל, אולי לא תוכלו באמת לשאוף לדרופ 0, כי אולי זה לא בלתי אפשרי (כמובן שאתם יכולים ללכת יחפים אתם לא נופלים מהרגליים), אבל העומס שזה דורש מהגוף שלכם הוא לא משהו שאתם יכולים לעמוד בו לאורך זמן, וידרוש מכם מחירים ״יקרים״ בצורות שונות (כאבים, צורך להשקיע המון בשחרור ועוד).
חשוב גם להבדיל בין ההיסטוריה הקרובה לרחוקה. למשל, ישיבה במשרד בשנים האחרונות, ברור שתשפיע (לא לטובה), אבל יש לה השפעה פחותה בשאלת מבנה כף הרגל שלכם שהתעצב בילדות. אני גם אתייחס לנושא בנקודה האחרונה של תקופות, אבל כשאני עוסק בהיסטוריה אני מתייחס יותר להיסטוריה שהולכת לילדות שלכם, ולאיך התפתחתם עד בגרותכם. נקודת ההתחלה של אדם פעיל, היא תמיד יותר טובה מזאת של זה שפחות פעיל, אבל לא בהכרח רומזת משהו על משך התהליך.
אין לכם ממש ״ביוגרפיה״ מסודרת, מתועדת, או משהו שאפשר לתת לו ״ציון״ כנשנכסים לתהליך. יחד עם זאת, מי שקורא כאן כבר יכול כמובן לדעת איפה הוא נמצא באופן יחסי. יש סרטונים ותרגילים כמו הנ״ל ל״בדיקת״ מצבכם. יחד עם זאת, ברור למשל שמי שהלך שנים עם מדרסים, נקודת ההתחלה שלו יותר בעייתית ממי שמסתובב שנים יחף. מי שעובד בעבודה פיזית על כפות הרגליים, נקודת ההתחלה שלו יותר טוב ממי שיושב במשרד כל היום.
ההיסטוריה הקרובה והרחוקה שלכם, תדבר במשך התהליך ואולי במשך כל החיים שלכם. היא חלק ממנו, ולהוציא אותה מהמשוואה או להתעלם ממנה, זה גם לא נכון מחקרית, לדעתי, וגם מקטין את המודעות שלכם, לחולשות שלכם, שיש ביכולתכם לחזק או לתת עליהן את הדגש, כחלק מתהליך ולהפוך אותו ליותר מוצלח.
3. התהליך
לגבי התהליך עצמו. המטרה של הפוסט הזה היא לא לצלול למעמקי המכניקה של איך עוברים לריצה מינימלית, שכן יש כל כך הרבה אספקטים, שזה דורש פוסט בפני עצמו,ויש גדולים וטובים ממני בנושא תורת האימון הזאת. לא מזמן, ביקר בארץ לי סקסבי, גדול מאמני הריצה היחפה, להעביר סדנה כזו. אצל לי, למשל, תנאי סף להתחלה מוצלחת לתהליך כזה, היא היכולת האנושית הבסיסית, שרובנו מאבדים בעולם המערבי, לבצע סקוואט מלא ונכון; פעולה שכל ילד בן שנתיים עושה בלי לחשוב, אבל בגיר עשוי להתקשות מאד לבצע אותה.
הוא צודק במידה מה, ולדעתי מחמיר במידה אחרת. אפשר להתחיל תהליך גם אם אתה לא מושלם או מנסה להיות מושלם (אחזור לזה ב #4). לעשות סקוואט, לעבוד על טווחי תנועה, לחזק את כף הרגל עם תרגילים אין סוף, לשחרר טריגר פוינטס, להגמיש את המבנה התומך, לעבוד על פסיעה,קצב צעדים, צורת דריכה, על יציבה, להיות פעיל X שעות ביום על כפות הרגליים, לעשות קרוס-טריינינג ועוד ועוד ועוד…
אדם מערבי עסוק לא יכול להיות מגויס לתהליך כזה, ולהיות 100%, 100% מהזמן. זה לא בלתי אפשרי, אבל זה מאד מאד קשה, וזה יבוא על חשבון דברים אחרים.
כמובן שהתהליך האישי יושפע מההיסטוריה והרקע שממנו אתה מתחיל, נקודת ההתחלה משפיעה השפעה דרמטית על השאלה האם כדאי לך לקפוץ ראש יש לנעל סופר מינימלית, האם לרוץ ישר 10 ק״מ, או להתחיל מ 100 מטר, האם אתה יושב כל היום במשרד, ואז נעמד..
התהליך, אצל רוב האנשים, אחרי שלב הסקרנות והתעניינות, הוא לקחת זוג מינימלי ולהתחיל לשלב. במהלך הדרך (לעיתים אחרי הריצה הראשונה) מתחילים להתקל במכשולים (כאבים ועוד) ואז להתייעץ, להגביר, לסגת מעט וכו… זה לא תהליך בלתי סביר, מה שכן, אני חושב שטוב יעשה מי שרוצה זאת, וידע מה מחכה לו, מה סט הכלים שעומדים לרשותו (תרגילים, שחרור, עיסויים, הנעלה וכו, סכנת פציעות), כדי לעשות את הבחירות הנכונות עבורו ולמזער סיכונים של פציעה בתהליך.
המטרה העיקרית היא להגיע למקום שאתה רוצה להגיע, בלי להפצע. המהירות היא שאלה של סבלנות, הפציעות הן תוצאה או של חוסר סבלנות, או של נקודות חולשה לא מטופלות בתהליך (וכמובן שילוב של השניים).
לכן, אם לסגור את שאלת התהליך, אפשר לחזור לפוסט הקודם ולקרוא יותר על ה״איך״, אבל חשוב להיות בסטייט-אוף-מיינד, שאתה יוצא לדרך ואתה צריך להיות מצויד בידע הבסיסי של בעיות אתה עשוי להתקל בהן וארגז הכלים שיש לך,כך שלא תופתע.
4. תקופות
תקופות הוא נושא שלא נתתי את דעתי עליו כמה שנים אחורה, בעומק ובחשיבות הראויה. רובנו נוטים לראות בתהליכים בכלל, ובזה של מעבר להנעלה מינימלית בפרט, כאיזה קו לינארי ברור, שיש לו התחלה, סוף ומגמה קבועה. אני מתחיל מנקודה כזאת, מתקדם בשלבים עד הגעה ליעד.
לעתים, אנשים חוזרים אחורה בתהליך בגלל פציעות, ולעיתים אלו שחוזרים אחורה זה גם כרוך ביאוש מהתהליך, בעיקר אלו עם עודף מוטיבציה שבאו עם המון אנרגיה, והיא נשרפה במהירות.
אנחנו מסמנים לעצמנו מטרה, ויוצאים לדרך. יש לנו היסטוריה, היא משפיעה על התהליך, אנחנו בתהליך ואנחנו מתקדמים. יש תקופות של שגרה שבהן אפשר באמת להיות על ציר לינארי, והן אפילו עשויות להמשך שנים, אבל החיים הם רכבת הרים, ותקופות שונות בחיים מביאות איתם מצבים שונים עלינו ועל הגוף שלנו: סטרס, מחסור בשינה, עודף משקל, עייפות, עומס בעבודה, שינויים במגורים, בטופוגרפיה, במזג האויר, בסוג הפעילות שאנחנו יכולים לעשות, שינויים בשעות הפעילות ועוד ועוד…
אולי זה המובן מאליו, ואולי לוא, אבל כל שינוי כזה הוא בעל השפעה דרמטית על הגוף, על הנפש, על היציבה שלנו, ובמעבר להנעלה מינימלית, בעל השפעה דרמטית לעיתים על האפקט של ההנעלה המינימלית על הגוף שלנו. רוב הקוראים מכירים את העובדה שמערכת החיסון נחלשת בתקופות כאלו, וכף הרגל שלנו, והעומס שהיא חווה לא שונה.
וככה, למרות שיתכן שאתם בתהליך הרבה זמן, אתם הולכים עם הנעלה מינימלית או רצים עם הנעלה מינימלית כבר זה זמן, מרגישים טוב, ופתאום משהו בחיים משתנה, והעסק מתחיל לחרוק. מתחילים כאבים, או רגישויות, או תחושה שהסיבולת ריצה ברגליים יורדת, או יותר כאבי גב וכו, וכו… הגוף מאותת לכם, שמשהו הוא יותר מדי בשבילו.
התמרור אזהרה זה יכול להופיע פתאום, או בהדרגה וחשוב לא להתעלם ממנו. יש תקופות בחיים ובתהליך, שהגוף צריך יותר עזרה, ואז בהחלט אפשר לעלות בדרופ, להעזר בקצת יותר תמיכה/ריפוד/שילוב ולצלוח את התקופה הקשה.
אני אספר על עצמי, בתור מומר ותיק יחסית, שכשנולד בננו השני, עם המחסור בשעות שינה, דחף לפחמימות ועוד, התחלתי להרגיש שהסיבולת ריצה שלי יורדת, וירדתי בקמ״ז. הרגשתי שהאכילסים שלי מתחילים לכאוב יותר.. כשנולדה הבת (שלישית במספר) העסק רק החמיר. הורדתי משמעותית בעומס הריצה, התנסתי בכמה זוגות נעליים גם ביום יום וגם בריצה, עד שמצאתי את אלו שעובדים לי הכי טוב, העלתי את עבודת השחרור וצלחתי את התקופה הקשה.
לכן, אל תאמרו נואש, אם גם לאחר תקופה מינימלית ארוכה, נתקלתם במשבר. תעשו את ההתאמות הנדרשות, ותמשיכו. אל תהיו קשים עם עצמכם ומחמירים, בהיבט הזה, בתקופות כאלה. קשיחות כזאת היא מתכון לפציעה, לא להצלחה. שמרו על הגוף, והוא יגיב בהתאם.
אחרית דבר
לסגור את הקצוות: אם החלטתם שאתם רוצים לעבור להנעלה מינימלית, תהיה הסיבה אשר תהיה, קחו איתכם ארגז כלים לדרך, בצורה של ידע. אתם לא צריכים לדעת הכל, אתם לא צריכים לעשות הכל נכון כל הזמן, אבל אתם צריכים להיות עירניים ומודעים, ולשים לב לבעיה אם וכאשר היא מתחילה להתעורר, ואז לבקש עזרה ו/או לחפש עזרה
כמו כל תהליך בחיים, זה עניין של בחירה ואחריות שלכם. אין כאן נכון ולא נכון, מבחינת ההתאמה האישית שלכם, ואין קו סיום מדויק ואחיד לכל האנשים (עם היסטוריה של הנעלה מודרנית). לכן, אני מציע לכם לסנן את כל רעשי הרקע של מה אנשים אחרים עושים, לאן הגיעו ובאיזה קצב. לכל אחד הנתיב שלו לפסגת ההר הפרטי שלו, בטח ובטח במקרה של הנעלה מינימלית.
וכמובן, הילדים: אם אתם הורים, הקפידו על הנעלה בעלת תכונות מינימליות (שטוח, רחב, דק וגמיש), תרבו בפעילות, תורידו נעליים בכניסה לבית, תעודדו אותם לתנועה, לפעילות, ליחפנות, לגוון תנועה; אלה הדברים הקטנים שהופכים את הגוף, ואת כפות הרגליים ליותר עמידים, ליותר מסוגלים, ליותר מוכנים, ועשויים לחסוך הרבה בעיות בהמשך הדרך.
מעבר קל, ואני כאן לענות על שאלות, לעזור ולייעץ.
תודה על הפוסט המעניין!
כמה שאלות שעלו אצלי –
מה הלקח לבנדם שעבר לגמרי להליכה יחפה קיצונית יחסית (Vivo ) ושאין לו לא סקווט נכון ולא גמישות בהונות כמו שמראים בוידאו הזה? שהוא צריך להיות ער לכאבים ולפציעות? שהוא הולך לא נכון או אפילו בצורה לא בריאה? שאם נוח לו ללכת ככה אין בעיה, שימשיך, או שלהפך – הוא ממש חייב לעבוד על גמישות כדי לא להיפצע?
ולאור הנסיון שלך וממה ששמעת מאנשים אחרים – האם אנשים מבוגרים שעברו להליכה מינימלית מפיקים מזה תועלת ברורה (גם אם זה רק שליש נגיד), גם כשמתעלמים מהאספקט של עבודה עצמית? זאת שאלה ששאלו אותי ואין לי עליה שום תשובה. נכון, לי סקסבי הציג גרף לחצים יותר יפה אבל אני לא רואה במה זה מתבטא אצלי…
הי,
תשובות:
מה הלקח לבנדם שעבר לגמרי להליכה יחפה קיצונית יחסית (Vivo ) ושאין לו לא סקווט נכון ולא גמישות בהונות כמו שמראים בוידאו הזה? שהוא צריך להיות ער לכאבים ולפציעות? שהוא הולך לא נכון או אפילו בצורה לא בריאה? שאם נוח לו ללכת ככה אין בעיה, שימשיך, או שלהפך – הוא ממש חייב לעבוד על גמישות כדי לא להיפצע?
[רן] מן הסתם יש סבירות שבמידה ואין טווחי תנועה מתאימים, יש הצטברות יותר גבוה של עומס, וחשוב להיות (כמו בכל מצב) אקסטרה עירניים לכאבים ותחושות שמתחילות עם הרבה עבודה על השחרור (טריגר פוינטס) והגמשה (דינמית וכו).
ולאור הנסיון שלך וממה ששמעת מאנשים אחרים – האם אנשים מבוגרים שעברו להליכה מינימלית מפיקים מזה תועלת ברורה (גם אם זה רק שליש נגיד), גם כשמתעלמים מהאספקט של עבודה עצמית? זאת שאלה ששאלו אותי ואין לי עליה שום תשובה. נכון, לי סקסבי הציג גרף לחצים יותר יפה אבל אני לא רואה במה זה מתבטא אצלי…
[רן] אני חושב שזה חוזר לשאלה מאד אינדבדואלית, לגבי ״תועלת ברורה״. אני מרגיש שהיציבה והזקיפות שלי השתפרה פלאים, וזה בונוס נחמד, מצד שני זה דורש ממני הרבה יותר עירנות ותחזוקה לא להפצע, ולשים לב לשינויים, וזה מחיר שאני מוכן לשלם.
שלום:
אחלה מאמר.
יש לך מושג איפה יש נעלי מרל ויפור או טרייל גלוב למכירה בארץ.
יש לי vivo ואני מעוניין לגוון.
תודה
אצל שחר, באותה חנות
הגעתי לבלוג דרך חיפוש באינטרנט על shoefitr. משיטוט בבלוג שמתי לב שעסקת בתובנות על פציעות עומס והנעלה מינימלית. אפתח ואומר שאינני מומחה לנושאים אלה בשום אופן, גם הריצה שלי אינה קבועה מספיק או מתקדמת מספיק כדי לחוות דיעה מוסמכת. בכל זאת מכיוון שפיתחתי תובנה או שתיים משלי לנושא אוסיף אותן. אז ככה, בגדול לא ידוע לי על "פציעות הליכה" כפי שידוע לי על פציעות הריצה. הסיבה לעובדה זו לא תפתיע והיא שפעולת הריצה היא הרבה יותר אינטסיבית ואנרגטית. חלון הפעולה הבטוחה מטבע הדברים מצטמצם כשסולם המאמצים עולה משמעותית – זהו נתון פיזיקלי (חיצוני לגוף) קבוע ובלתי ניתן לשינוי. אמנם נכון מאד שכאשר אנו בוחרים הנעלה שונה (או בלעדיה) משהו במכניקה (ביו-פיזיקה) ישתנה אך אינני משוכנע ששינויים אלה (עם כל חשיבותם) הם המקור האמיתי לפציעות הריצה. הנתון הפיזיקלי השני (יותר נכון ביו-פיזיקלי) הוא נתון פנימי: שמחולק בעצם ל 2: א' המצב הנוכחי של המתאמן – כלומר כושרו הפיזי ברגע נתון (חוזק העצמות, גמישות הגידים, מספר המיטוכנונדריה, ועוד ועוד עשרות ואולי מאות של גורמים ביולוגיים). אלמנט פנימי שני הוא מידת התגובה של אותו גוף ספציפי לגירוי אימון הריצה – תגובה של שיפור ובניית הכושר כולל תיקונים הכרחיים של מיקרו-פציעות. נתון שלישי (קריטי) – פה טמון רוב חופש הפעולה שלנו – הוא צורת האימון (עצמה, תדירות, גיוון). פציעת ריצה – לדעתי – היא ברוב המקרים – משחק של שלושת הנתונים הללו (נעליים, תזונה, שינה, ויטמינים ועוד הן סיבות נוספות אך לרובינו זה לא הגורם המהותי לפציעות). אם לסכם: הריצה (למרחק) היא ספורט מאד אנרגטי הטומן בחובו חשיפה למאמצים גדולים, חוזרים ונשנים. ע"מ לפתח עמידות ביולוגית לכוחות אלה נדרשות שנים, כן שנים, ארוכות של אימון מסודר, חכם, איטי מדורג, התמדתי וסבלני. לרוב החובבים פשוט אין זמן וסבלנות הם עסוקים, הם שאפתניים מדי ורוצים להאמין שיש להם יכולת גבוהה יותר ממה שיש להם באמת. הם נכנסים לאימון שהוא מעבר ליכולתם (ומעבר לסבלנותם), הם דורשים ביצועים מרשימים מדי, מהר מדי ואופס – הם נפצעים. אני יודע זאת על עצמי ממקור ראשון ואני מודה בזה. ההחלמה מפציעה היא להבין שאתגר הריצה דורש מאיתנו יותר רגישות וסבלנות. גם אני מנסה מעבר הדרגתי למינימליזם – ויתכן בהחלט שזו אופציה עדיפה לי – אבל עד כמה זה משמעותי בהשוואה לאימונים לא נכונים ופראיים מדי אינני יודע… תחושתי שמירב הפציעות נובעות מאימון לא נכון בתחום שהוא אנרגטי מאד ולא סלחני לפזיזות ולשאפתנות-יתר. לו רק יכולנו לדבר עם הגוף ולשמוע ממנו ישירות מהי היכולת שלנו ברגע זה (לאיזה מרחק ובאיזה קצב אנו בנויים כרגע, עם עליות או ירידות וכולי) וכמה זמן יקח לגוף לתקן נזקי ריצה מסויימת אז אולי היינו חכמים יותר אבל לפי שעה אין לנו יכולת תקשורתית כזו. וההסתמכות על הכאב אינה אידיאלית: לוקח לרץ (שמאמן את עצמו) המון זמן להבין כיצד להתייחס לכאב באופן הנכון: האם להפחית את האימונים מייד, בכמה? כיצד? וכולי. ואילו הרץ החכם יותר, הצנוע יותר, היה "יודע" (או חש) כיצד לא להכנס לבעיה מלכתחילה… אז במקום לקצץ 10 שניות ולהרגיש 'מלך' היתה לו את יכולת הסבלנות להמתין חודש או חודשיים או כמה שצריך והוא היה מסיים א הריצה לא לפי שעון GPS שעולה $400 אלא לפי חוש פנימי אחר. כנראה שריצה היא בעצם דומה להליכה על חבל, הנעליים (מגומי) חשובות אבל אולי צריך לטפל קצת באגו קודם. רק דעתי. ריצה טובה ובהצלחה!
אז אני לא יודע מה להחליט מצד אחד יש המון המלצות על נעליים ומצד שני יש המון מותגים שטוענים שהם הכי טובים לרגל, יש לי קשת גבוהה ונראה לי שריצה בהנעלה מינימאלית תעשה לי שמות ברגל, אם אני רוצה להתחיל לרוץ באופן יותר רציני איזה מהמותגים בקישור היית ממליץ? : https://www.prorunner.co.il/brands/