ריצה, השראה, ומשפחה אחת מרגשת

https://www.facebook.com/video.php?v=10152797379882523

פוסט קטן של השראה.

היום מוקדם בבוקר ראיתי את הסרטון המקושר על משפחת לין, שאשד ואביו רונן הם חלק מקבוצת הריצה המינימלית. רוב הזמן הדיונים שלנו בקבוצה נעים סביב חפירות בנושאי נעליים, ריצה, תזונה, פציעות והרבה הומור שחור. מדי פעם הסיפורים שמביאים חלק מאיתנו לעשיה הזאת צפים ועולים.

מאחורי המשפחה הזאת מסתתר סיפור מרגש וחזק מאין כמהו. כשראיתי את הסרטון של רונן, אשד ודקל מסיימים את (חצי) מרתון תל אביב נחנקתי מהתרגשות.
מעבר להיותו רגע אנושי מרגש, ונגיעה בסיפורה האישי של המשפחה המופלאה הזאת, זה נגע אצלי, ואני מאמין שאצל כל אחד ואחד מאיתנו באותו רגע חמקמק של הדבר ״ההוא״ שאי אפשר לכלוא במילים. הרגע שבין הניתוק לבין ההתרגשות, הרגע שבו זה סיפור פוגש אותנו, מחבר ביננו, ורוב הדברים שמבדילים ביננו ביום יום נראיים איזוטרים וקטנים.

היפנים קוראים לרגע הזה סאטורי, ההארה הרגעית והפתאומית. לא הרבה פעמים יש לה פנים וצורה, ולרוב היא מגיעה בהפתעה, אבל כשהיא שם יודעים זאת, לא מסבירים זאת.
שנים שאני בעיקר רץ, אחרי הרבה שנים של רכיבה על אופניים והרבה שנים של טיפוס סלע (בעיקר) והרים, ואני עדיין מנסה להשיג את אותם רגעים חמקמקים.

זה לא מקרי שבפעילות גופנית אנשים מוצאים יכולת להתחבר למקום פנימי יותר עמוק, מורכב ונטול מילים. הוא לא תלוי בסוג הפעילות. רצים כמובן יזדהו עם המקום שהריצה תופסת בחיים שלהם, בזמן שטקסטים וסיפורים דומים תוכלו למצוא בקהילות של מטפסים, אומנויות לחימה, אופניים, ועוד ועוד..

כשמטפס נמצא על הקיר, והוא מתמודד עם הר של פחדים וחששות, עם סכנות אמיתיות ומוחשיות, ומצליח להשתחרר מהם ולהתרכז בתנועה עצמה, בטיפוס, בצעד, באחיזה הבאה, בהנחת הרגל הבאה, הוא נעלם, הוא נהייה אחד עם הקיר והתנועה. זהו רגע מופלא, חמקמק וחזק בעוצמתו. הוא הרגע שבו אין מילים, אין הגדרות, אין יכול ולא יכול, אלא יש חיבור למשהו שהוא הרבה יותר גדול ממילים ומחשבות עצמן.

יש פתגם זן, שחביב עלי מאד, ומלווה אותי הרבה שנים ״לפסגת ההר לא איכפת מאיזה כיוון הגעת אליה״. אני חושב שהוא מקפל בתוכו תמצית של דרך חיים ושל יכולת להתבונן על הפסגה האישית שלך ולדעת לבחור את הנתיב שמתאים לך, וגם לדעת לשנות נתיב כשצריך.

כי מה בעצם תמצית העשייה הזאת ? למה אנחנו בכלל עושים את זה ? כדי להתחבר לכאן ועכשיו.  זה כמו המטרונום שמחזיר אותנו להרגע הזה, שמסיר מעלינו לאותם רגעים את שמיכת הדאגות, החרדות, רגשות האשמה, הקשיים ומחבר אותנו לקיום הרבה יותר פשוט, הרבה פחות מסובך והרבה יותר נקי. אז, ברגע הזה, אפשר לראות את היופי של הכל.

אני כבר הרבה זמן לא רץ עם מוזיקה ואוזניות. במקום להתנתק מהכל, אני מנסה להתחבר. במקום לברוח למקום של אין מחשבות עם הסחות דעת, אני נותן לו להתפוגג לבד.זה קורה, רק שאנחנו חיים בעידן שבו אנחנו כל כך דרוכים וחסרי שקט, שאין בנו את הסבלנות לאמץ את הרגע הזה, על כל מה שהוא יביא איתו.

ריצה היא נתיב לפסגת ההר, אבל בעצם כל ריצה היא גם סוג של פסגה בעצמה. כל ריצה, היא עולם ומלואו, הריצות עצמן הן רצף. צריך להינות מהן, לא צריך להיאחז בהן.

הסרטון הזה, והההתרגשות הזאת שהרגשתם זה בדיוק להביא אתכם לרגע החמקמק הזה, רק שהפעם בלי הריצה עצמה. להבין שהוא קיים שם, גם אם לא הספקתם לצאת לרוץ הבוקר, וצריך למצוא אותו בעוד מקומות בחיים ולא להאחז רק בדבר האחד.

תמצאו את העשיה שלכם, את המקום שלכם לחיבור הפנימי הזה.
תמצאו אותו, תתחזקו ממנו, תשמרו עליו,תהנו, ואל תאחזו בו, כי הוא חמקמק ונעלם.

בא והולך.

ריצה טובה
רן

השארת תגובה