תנו לילדים לזוז

kids_dancing1

לאחרונה נתקלתי במאמר שמדבר על כך שהילדים של ימינו פחות "בכושר" מאשר הוריהם היו באותו גיל. הורות, ריצה ולאחרונה תנועה, באופן יותר כללי, הם נושאים שמעסיקים אותי הרבה בשנתיים שלוש האחרונות.

באמת מזה זמן שלא כתבתי מאמר על הנעלה מינימלית לילדים והחשיבות שלה. חשבתי לעצמי האם כבר אמרתי את העיקר, והאם כמובן אפשר ויש צורך להגיד אותו שוב. עם ההתפתחות שלי בכל מה שקשור ביחס האישי והפרטי לגוף שלי, מתפתחת לה גם הגישה כלפי הילדים, כלפי הורות וכלפי תנועה.

אני מסתכל על מכלול מורכב שכולל חינוך, תזונה ותנועה. היום בפוסט הזה אני רוצה להתייחס לתנועה, תנועה שלנו, תנועה של הילדים ולהתייחס אלייה גם בהקשרים המוכרים של ריצה ושל הנעלה מינימלית.

מי מכם שעוקב אחרי הבלוג יודע שריצה היא עמוד שדרה מרכזי מאד בבלוג, ועמוד שדרה מרכזי מאד בחיים שלי, באופן כללי, בשנים האחרונות.  מהרגע שסיימתי את הדיאטה הראשונה בחיי בגיל 14 תמיד עסקתי בפעילות גופנית כלשהי. אם זה ריצה וכדורעף בשנות העשרה, עד טיפוס בשנות ה 20, אופני שטח בסוף שנות ה-20 תחילת ה-30 וחזרה לריצה בשנים האחרונות.

שנים רבות פעילות גופנית שימשה אותי גם ככלי, או כניסיון לאזן את הקושי שלי עם השמנה ואכילה רגשית/כפייתית תקראו לזה איך שתרצו. נושא שאני כמובן רוצה לעסוק בו בהמשך, אבל הוא מאד מורכב ואישי ואני עוד מתקשה למצוא את הדרך הנכונה לכתוב עליו.

יחד עם זאת, השנים האחרונות הביאו אותי לכמה תובנות ונקודות מבט חדשות על תנועה, פעילות, תזונה, ריצה והנעלה.זה התחיל לפני כמה שנים עם דיאטה גדולה שעשיתי (השלתי 23 ק"ג), דרך תחילת המעבר להנעלה מינימלית שלי, דרך קריאת Born to run והפציעה שהביאו אותי להתבוננות מחודשת על הגוף שלי, על פעילות גופנית ועל תנועתיות באופן כללי. הם גרמו לי לשאול את עצמי שאלות על דברים שלא רק שקיבלתי אותם כמובן מאליו, אלא מעולם לא העמדתי אותם במבחן השאלה האם בחרתי בהם באמת, והאם הם טובים לי ולגוף שלי באמת. תזונה, תנועה, שינה, סטרס וכו..

IMG_1406

הנעלה מינימלית היא הדוגמה הקלסאית שחוזרת פה בבלוג לאורך השנה/שנתיים האחרונות. מהרגע שנתתם את דעתך על כך, קשה להתעלם מהעובדה שהדברים לא ברורים מאליהם. שרובנו (היינו) בוחרים נעליים באפלה מוחלטת, בלי הבנה של ההשלכות של הבחירה על הגוף שלנו.

יותר מזה, הנעלה לילדים. כבר תיארתי בבלוג הזה כמה וכמה פעמים את ההשלכות המרחיקות לכת שיש לבחירת הנעלה לילדים, ומדוע,לדעתי, הנעלה מינימלית לילדים ויחפנות היא הדבר המועדף. את הדבר הזה אני ארצה להרחיב בפוסט הזה.

התהליך הפנימי הזה, הוביל אותי לשינוי תזונתי גדול שאני עדיין בתוכו, אבל גם למבט מחודש על כל התנועה שלי. שנים רבות שאני עוסק בפעילות אחת ספציפית באופן מאד אינטנסיבי. עומס אינטנסיבי של פעילות, מסוג ספציפי מייצר על הגוף מפת עומסים קבועה. מאד קל ונוח "להתמכר" לפעילות אחת, פעילות שאנחנו מרגישים בה בנוח והיא ה Comfort Zone שלנו.

177757_334295863320176_618704270_o

ריצה, היא כמובן Comfort Zone נהדר. כל מי שקרא את Born to Run או ספריו ומאמריו של ד"ר דניאל ליברמן, מבין, מתחבר ויודע כמה ריצה היא דבר שמושרש בנו מבחינה אבולוציונית. אינני חושב כשם הספר ש"נולדנו לרוץ", אבל אני חושב שריצה היא בהחלט אחת הפעילויות הבסיסיות של הקיום שלנו, ולא במקרה רובנו מוצאים בה משהו מאד בסיסי, נקי ונטול תירוצים/בעיות.

אבל זה שנים שאנחנו לא בטבע, וריצה היא כבר לא כלי, היא מטרה. לרבים מאיתנו היא (במובן החיובי) מטרונום שעוזר לנו להתאפס, וכאילו להחזיר את חלקי הפאזל הפנימי שלנו למקומם.

רובכם, אני מניח מהיותכם קוראי הבלוג, רצים או עוסקים בפעילות גופנית כזו או אחרת. רובכם מאד אוהבים את הפעילות שלכם, ולא ממש הייתם רוצים להחליף אותה בפעילות אחרת. האנרגיה שלכם כלואה בפעילות שאתם מחוברים אליה, בתקופה הזו, בנימי נפשכם ולכן קשה לכם (ולי) לשחרר אותה ולבחון מקומות אחרים.

לפני שנה+ בעודי מושבת בעקבות פציעה, התחלתי לשאול את עצמי שאלות על המקום של ריצה בחיי, על "בגידת הגוף", ועל מדוע אני לא מצליח לשמור על הגוף שלי נקי מפציעות, פעיל, ללא שינויי משקל משמעותיים, מאוזן. השאלה הגדולה שמרחפת מעל חיי, ואני מתאר לעצמי מעל חייהם של רבים אחרים, היא מה הם חיים מאוזנים: פעילות, שינה, מנוחה, סטרס, עבודה, וכו..

בעודי פצוע, מנסה תרגילים שונים,  שמתי לב למגבלות הגוף שלי: לטווח התנועה המוגבל שלי, לגמישות המוגבלת, לתנועתיות המוגבלת של הגוף שלי. המשכתי לחקור ולשאול את עצמי, למה אני ככה ? איך הגעתי לכך ומה אני עושה כדי לשפר את זה ?

כולכם כבר קראתם כאן על הנעלה מינימלית. על כך שהנעלה מודרנית עבה עם הגבהה בעקב ותמיכה למעשה מנוונת את הרגל, מנתקת אותה מהקרקע ומשנה באופן משמעותי תהליכים מאד חשובים בין כף הרגל, למוח, לגוף וליציבה. זה כמובן נהיה קריטי כשזה מתחיל בגילאים מאד צעירים, שכן היום הנעלת הילדים מגילאי 2-3 ומעלה היא פשוט, ברובה, מכשירי ניוון שמנוונים את כף הרגל של הילדים הצעירים.

ההנעלה הזאת, מקצרת שרירים, רצועות וגידים, ולמעשה אולי אף אולי עושה נזק ארוך טווח לרגליים, לגוף, ליציבה וליכולת הפיזית שלנו. אני כמובן לא מדען ולא חוקר, אפשר לבחור לא להסכים איתי. אני מסתמך על מאמרים שקראתי, על הגיון בריא, לוגיקה וכמובן דעתי הפרטית והסובייקטיבית כתוצאה מזה.

IMG_1982

ויחד עם זאת, זה לא רק זה, זה לא רק ההנעלה. אחת התובנות שלי מהתקופה הזאת הייתה שבריאות, מבהקשר התנועתי, נובעת מגוף בריא ופעיל, רק לא בצורה שתפסתי "פעיל". בזמן שאני מושבת מפציעה, מתקשה לרוץ, בני בן ה-3 גילה את עולם התנועה. מצאתי את עצמי מתבונן בו ומשתהה איך הוא חוגג את התנועה. כמה שהגוף שלו גמיש, תנועתי עם טווח תנועה אינסופי. איך הוא יורד בקלי קלות ל deep squat מלא, ובעיקר איך הוא עובר מסוג תנועה אחד לאחר, ללא אותו קיבעון ו comfort zone שאנחנו כלואים בו בפעילות שלנו. הוא נהנה מריצה באותה מידה כמו שהוא נהנה מלהתגלגל ולהתלות על מוט אופקי. הנאה שאני איבדתי, לא בהכרח בגלל שהפעילות הזאת לא מהנה, אלא בגלל שהגוף שלי איבד את היכולת לבצע אותה בדרגות החופש הגדולות שיש לו בכל מה שקשור לתנועה.

IMG_1790

התבוננתי בו, התבוננתי על הגוף שלי, ושאלתי את עצמי איפה אני איבדתי את זה. אני לא לבד. חשבו על זה לפני ולא גיליתי משהו חדש. באותה תקופה נחשפתי והתחלתי לחקור שתי "שיטות תנועה" חדשות/מחודשות שצצו וצוברות תאוצה.

לראשונה קוראים MovNat. MovNat היא שיטה/גישה של בחור צרפתי בשם ארוון לה קורה, שפיתח גישה לאימון שמתבססת על האדם שחי בטבע, הצייד-לקט. הוא לקח את מגוון התנועות שהיינו/אנחנו עושים בהיותנו בטבע, בודד אותם לתרגילים בודדים וספציפיים ולכישורים גופניים בסיסים.

הרעיון שבבסיס השיטה אומר שגוף בריא וחזק הוא תוצאה של גוף שעושה את מגוון התנועות שהוא היה אמור לעשות ממילא, אבל אורך החיים המודרני ניוון. הוא מנסה להחזיר אותנו למגוון תנועות וכישורים גופניים שהם הבסיס של התנועיות של הגוף שלנו.

למעשה אפילו מיודענו, כריסטופר מקדוגל ו Barefoot Ted עברו תהליך דומה, ושניהם התחברו לשיטה הזאת. שניהם הרחיבו את המעבר להנעלה מינימלית לגישה יותר מקיפה לתנועה בחיים ולהתבוננות על התנועה של הגוף שלהם, לא רק בריצה, אלא כמכלול בחיים עצמם.

ל MovNat יש מתודולוגיה בנויה ומסודרת, הרבה מידע חינמי, תרגילים, ולמעשה כל אחד יכול להתחיל לבצע את התרגילים והתרגולים שהם מציעים גם ללא הדרכה.

מה שאהבתי בשיטה הזאת היא את היותה נטועה בשורשיה ב Outdoor, בטבע, בחוץ. החיבור לטבע והחוץ הוא בבסיסה של כל פעילות שאי פעם עשיתי.

השיטה השנייה אליה נחשפתי  היא של בחור ישראלי העונה לשם עידו פורטל. את עידו פורטל אני הכרתי באופן אישי, דרך חבר בתקופה הסטודנטיאלית, עוד מתחילת העשור הקודם כשהיה נער קפואירה מוכשר מחיפה. חלקכם אולי יזהה אותו מפרסומת הקפואירה המפורסמת של נביעות.

עידו פורטל המשיך מהקפואירה לחקור את עולם התנועה. הוא התנסה בהרבה סוגי תנועה מאקרובטיקה, דרך אמנות שיווי המשקל על ידיים, על ראש, ריקוד, מחול ועוד… הוא הצליח להוציא מההתנסות הזאת קונספט יחסית חדשני בגישה שלו שמדבר על איכות התנועה, ולא למשל על הקיבולת / נפח כמו בקרוס-פיט התובעני. גם עידו, בדרכו הצבעונית והפרובוקטיבית, שאני לא כל כך מתחבר אליה, אבל גם לא יכול להשאר אדיש כלפיה, מציג גישה מרתקת לכל עולם התנועה. זה מרתק לראות את היכולות שלו ושל תלמידיו.

עידו פורטל לקח את זה למקום מאד רחוק ומתקדם של אקרובטיקה, ותרגילי שיווי משקל מאד מתקדמים, אבל הבסיס הוא אותו בסיס, לחגוג את חופש התנועה, להינות מהגוף במגוון של מצבים, להיות מוכן לתנאים משתנים. הקליפ (עם המוסיקה המשובחת של Balkan BeatBox) מעל הוא הדגמה קטנה של היכולות שהמרשימות שלו, תוצר של שנים של פעילות,תנועה וילד פעיל שגדל להיות אדם בוגר פעיל, חזק וגמיש (שהגיע לרמות מאד גבוהות גם בזכות הרבה עבודה קשה). הסרטון הזה השאיר אותי עם טעם של "גם אני רוצה כזה חופש בגוף". תנסו לעשות תנועה אחת פשוטה ממה שהוא מבצע בדקות הראשונות. לא כזה פשוט כמו שזה נראה ומצד שני כל ילד יעשה זאת בקלי קלות (לא כולל תרגילי אקרובטיקה מתקדמים)..

כמובן שיש גם את הקרוספיט, שמתרכז יותר בנפח ובעצימות, אבל גם מחזיק דגש לטווחי תנועה, לאימון פונקציונלי (לפי פרשנותם) וכו..

אני לא מתכוון ממש להכנס לעומקן של השיטות, הן רק דוגמא לטרנד שסוחף את עולם הכושר, פיטנס, תנועה, תקראו לזה איך שתרצו.

בבסיסן, גם עידו פורטל וגם MovNat שמות דגש על שיקום של יכולות, טווחי תנועה וכישורים שאיבדנו. לחדש יכולות שאבדו לנו. יכולות שהיו לנו כילדים, אבל אורך החיים המודרני, שעות הישיבה הארוכות, אבדן הפעילות בחוץ, ו"הניוון" שאנחנו חווים לא רק ברגליים, אלא בכל הגוף.

חקירת השיטות האלה, הפציעה, ההתבוננות בבן שלי גרמו לי להבין שאני חייב להתחיל לשנות את היחס לגוף שלי. שינוי מקיף שהוא לא רק תזונתי ולא רק להיות פעיל, אלא גם איך להיות פעיל. ללמוד לגוון, ללמוד להיות פחות מקובע, יותר גמיש פיזית ונפשית לעולם, לתנועה.

IMG_1787

מצאתי את עצמי הולך עם הילד לדשא ומנסה לעקוב אחרי התנועות שהוא מבצע ולא מצליח לעמוד בקצב שלו. לא רק באינטנסיביות אלא גם בטווח התנועה, ובטח שלא באושר הנקי והמזוכך שבו הוא חוגג את היכולות האלו.

חקירת טכניקת הריצה שלי בהקשר של ההנעלה המינימלית וריצה יותר אקונומית הביא אותי לבחון מחדש גם היכולות הגופניות שלי, סקוואט, יציבה, שיווי משקל וגם לתת יותר דגש לפלג גופי העליון, לתנועה וגמישות במפרקים, בכתפיים וכו..

בהרבה הקשרים ובעיקר בזה התנועתי, הילדים שלנו הם דף חלק, הם נטולי אבוססיה ו attachment רגשי לפעילות כזו או אחרת. הם אוהבים לזוז, והם אוהבים להתנסות. כשאנחנו מצרים את צעדיהם, מונעים מהם לבדוק את הגוף, בין אם זה להנעיל אותם בהנעלה לא מתאימה, ועד למנוע מהם לעשות גילגול, עמידת ידיים, לרוץ, לקפוץ וכו..

IMG_2040

מה השורה התחתונה שרציתי להגיד ?

זה ברור ומובן מאליו אנחנו צריכים לדאוג לשלומם של ילדנו, ולתת להם סביבה בטוחה ולעזור להם להיות זהירים ביחס לדברים שיכולים לגרום להם נזק. יחד עם זאת, באותה מידה, יש לנו אחריות כלפיהם וכלפי עצמנו לתת להם לזוז.

לזוז, כמה שיותר לזוז, להיות פעילים, לשמור את הגוף גמיש, חזק, יציב. היציבה שלו, היכולת שלו להתמודד עם מצבים משתנים פיזיים ונפשיים. לא סתם אחד מיסודות היוגה למשל הוא שגמישות פיזית מובילה לגמישות נפשית. ככל שהם יהיו יותר תנועתיים, ככל שהם יהיו יותר מגוונים בפעילויות שהם עושים, לא מקובעים, לא מחוברים רק לפעילות ספציפית שפועלת על Comfort zone אחד, כן זה ייטיב איתם, עם הגוף שלהם וגם עם הבגרות שלהם. אני לא בא לקדם שיטה כזו או אחרת, אומנויות לחימה, שחייה, יוגה, קפואירה, התעמלות, MovNat, עידו פורטל, יוגה וכו..  לפסגת ההר יש הרבה דרכים שונות. אני בא לשתף אתכם ברעיון, בגישה לילדכם, לעצמכם, לחיים. לחיות חיים פעילים.

עלינו כהורים להיות עירניים, מודעים, ולא רק להשליך על ילדנו את המגבלות שאנחנו הבאנו על עצמנו.

בהנעלה מינימלית לילדים, לא סיימנו את האחריות ההורית שלנו כלפי הגוף של ילדנו. תרחיבו את האחריות הזאת לכל טווח התנועה שלהם, בכל גיל, כל הזמן.

היסודות שמניחים בגיל הצעיר, הם הבסיס לאדם הבוגר. יש סיכויים יותר טובים שילד עם הנעלה מינימלית, ילד פעיל, בריא, גמיש, אוכל טוב יגדל להיות אדם דומה, ובתקווה שחלק (ניכר) מהדברים האלה ישתרשו באישיות שלו כאדם בוגר וישרתו אותו בבגרותו לחיים יותר טובים, רגועים ובריאים.

7 תגובות

  1. Tomer Ullmann הגב

    איזה כיף לקרוא את הכתבה הזאת אחרי סיבוב עם הילד באופניים וטיול ברגל בשדות.
    כתבה מעולה, כרגיל.

  2. יריב כרמלי הגב

    "לחגוג את חופש התנועה" כפי שכתבת, זהו המוטו של עדו (אם יורשה לי…)
    הוא גם נוהג לומר: "The body adapts to what you do or not do" בהמשך לדברים שכתבת.
    מאד מתחבר לכתוב
    לי אישית, אחרי שנים של עיסוק בספורט סיבולת, עדו שם מראה מול הפרצוף והוציא אותי מאזור הנוחות שלי. זה לא קל, ודאי לא בגיל מבוגר.
    אחרי שנים של ריצה ורכיבה מצאתי את עצמי ללא יכולת תנועתית. מעבר לחוסר היכולת של הגוף לנוע (כפי שתארת במאמר), המוח אינו יכול ל"עכל תנועה" – could not digest movement
    ממליץ מאד לצאת מאזור הנוחות.
    ממליץ מאד לכוון את הילדים לכוון התנועתי על מנת שלא יאבדו את מה שאנחנו איבדנו מזמן.

  3. ששון הגב

    ילד לא צריך לשלם ארנונה.
    ילד עוד רואה את העולם צבעוני ועמוק.
    ילד חי ברגע.
    ילד זז מושלם וחלק.
    אין לו את ההפסקות בתודעה שיש לנו, המבוגרים.
    הוא כאן ועכשיו ואנחנו בעוד שעה ומחר.
    כמובן שילד לבד בעולם הוא אבוד.
    ומה התשובה? קצת מהעולם חסר ההגדרה והגמיש של הילד ומעט מהתבונה המכוונת שלנו.
    כמובן שמבוגר לא יכול לחזור להיות ילד אך עם צפייה בדרכי הילדים נוכל לקבל השראה ותזכורת.
    לכן רן, מספיקה תשומת הלב שלך לילדך כדי להפעיל בכך את אותם חלקים שמתנוונים עם השנים,
    עקב לבישת תחפושת של "מבוגר רציני".
    תודה על המאמרים שלך.
    ולכל מי שחושב שאורח חייו לא מאפשר לו לתרגל שיטת תנועה כלשהי- מספיק לעמוד לפעמיק על קצות האצבעות,
    אפילו במישרד, לדמיין שאתם מטפסים על סלעים… או בדרך לעבודה, בשביל המוביל לאוטו או לאוטובוס….
    לסטות לרגע מהשביל הרגיל והמוכר ולקפץ על כמה אבנים, גזע עץ לצד הדרך או כל דבר…
    זה לבד, יעשה שינוי קטן קטן… בלתי מורגש אבל זה פתח להרבה דברים טובים!
    יום טוב, רן ולכולם!

  4. ינאי ברנע הגב

    מעולה רן, מתחבר לכל מילה ולכל התהליך. עובר בשנים האחרונות תהליך מאוד דומה – כמעט זהה – והוא בהחלט מרתק.
    התיאור שלך על איך אתה מסתכל על שחר זז ומתנהל קולע בול, אני כל הזמן עושה את זה ונדהם מהחופש והתנועתיות של ילדים. אנחנו עכשיו מנסים לתקן נזקים וניוונים של שנים, ולמרות שזה תהליך מעניין ומורכב, הוא מאוד לא פשוט (עיין ערך כאבי הצוואר-גב שלי עכשיו אחרי נסיונות מוקדמים ולא טובים מספיק לעמידות ידיים… :-).
    לגמרי צריך לצאת מאזור הנוחות, לזוז.

  5. גילה הגב

    מענין ממש!
    בפועל, לקחתי את זה עוד צעד קדימה, ואני חוסכת מילדי אנשי חינוך שמודיעים להם שעכשיו זה לא הזמן להשתולל, אני חוסכת מהם שהייה כפויה בחללים קטנים וצפופים מדי, ואני חוסכת מהם פרקי זמן ארוכים מדי של ישיבה.

  6. נועה הגב

    פשוט מעולה. תודה רבה!
    שאלה קטנה נכנסתי לאתר של MovNat ולא מצאתי הרבה תרגילים. איפה בדיוק הם מתחבאים?

השארת תגובה ל-יריב כרמלי

ביטול