ביקורת ספר – Born To Run – Christopher McDougall

לפני כמה חודשים סערה קהילת רצי האולטרה המרתון (בעיקר זו האמריקאית) מהידיעה על העלמותו, וכמה ימים מאוחר יותר על מותו המסתורי והמפתיע של Micah True, הידוע יותר בכינוי El Caballo Blanco. "הסוס הלבן".

אני מניח שרובכם ראית את הסרט The Matrix. הסרט הזה היה מהפכני בכל כך הרבה דרכים, אבל תאר תופעה שאנחנו מכירים כמופע נדיר. לא הרבה בחיים קורה לאדם שהוא חווה משהו שפותח את עניו. מעין התעוררות מהמטריקס של החיים כמו שהכרנו אותם עד עכשיו. אתה חווה הארה רגעית, משהו שהיפנים קוראים לו סאטורי. הסאטורי היא אותה התעוררות רגעית, שבה האמת מתגלת לכם במלוא מערומיה, כל מיני קצוות, שחלקם או אולי אף כולם כבר הכרתם או הרגשתם, מתחברים ואתם נחשפים לאמת, שגם אם תבחרו להתעלם ממנה בהמשך, לא תוכלו להתעלם מהעובדה שהיא שם ושאתם כבר יודעים אותה.

הפוסט הזה יהיה על התעוררות, השראה, תחושת גילוי, אנשים מרתקים , כותב אחד ענק, שלא מצליח לכתוב אפילו SMS משעמם, וספר אחד שהצליח ברגע קוסמי לקשור את הכל ביחד.

איך כל זה מתחבר ? תקראו עוד רגע..

רגע לפני שאתם רצים לעשות גוגל על השמות שתקראו כאן, אני מציע לכם להתאזר בסבלנות, לקרוא את הביקורת, לקרוא את הספר, ואז להתחיל לחפור (אם בכלל).

על התחלת ההיכרות שלי עם נעליים מינימליסטיות קראתם בפוסט הקודם. מה שלא סיפרתי לכם, זה איך הפכתי למאמין גדול בתפיסה של האבולוציה של הריצה במין האנושי, החלק שהיא תופסת ועל איך זה מתחבר לריצה מינימלית.

בימים של פציעה, תמיד טוב לחזור למקורות ההשראה. יש רגעים שמפחדים לאבד את החשק, את האנרגיה. הספר הזה, מחזיר אותך לבסיס. מחבר אותך ליצר כל כך בסיסי, שאין סיכוי שאחרי קריאה שלו, לא יתחשק לך לצאת לאיזה ריצה טובה.

הרבה מזה קרה לי ב 2010. המקרה האישי שלי, הוא חלק מתהליך עולמי שהתחיל ב 2009, עם הופעת הספר, Born to Run, והיום כבר אי אפשר להתעלם ממנו. לא רק שהוא משפיע על חיים של מאות אלפי אנשים בעולם (אם לא יותר) אלא שהוא לאט לאט הופך תעשיה שלמה (תעשיית הנעליים) על פיה.

כריסטופר מקדוגל הוא בכלל עיתונאי. עיתונאי מוכשר. הוא נשלח למקסיקו לעשות מאמר על כת, כאשר במהלך התחקיר שלו במקסיקו התגנבה השמועה לאוזניו על דמות מיסתורית של אדם לבן בשם "הסוס הלבן" (El Caballo Blanco), אשר חי עם שבט אינדיאני בשם טאראהומרה, הידוע גם בשם "הראמורי", האנשים הרצים. איש לבן (בתמונה מתחת) שהתקבל אצל הראמורי כאחד משלהם, וחי איתם בערבות מקסיקו.

אחרי שסיים את התחקיר, והספר על אותה כת (עוד פרטים מסקרנים בספר), התחיל לחקור את סיפורו של הסוס הלבן. הראמורי, הם שבט אינדיאני שחי כבר שנים ברשת קניונים סבוכה קרוב לגבול בין מקסיקו לארה"ב בשם Copper Canyon. איזור קשה למעבר ובו חוץ מסכנות טבע, גם פלוגות של סוחרי סמים, מעברי סמים ועוד..

השבט הזה חי שם מאות שנים, כאשר הם נודעו בזכות היכולת הפנומנלית שלהם לרוץ מרחקים ארוכים של עשרות ומאות קמ"רים ברציפות, וכל זה ימים אחרי ימים, בלי אימונים ובעיקר בלי נעלי ריצה מודרניות. יחפים , או עם סנדלים מינימליים שנקראים הורצ'אס.

בזמן שהשבט היה כבר מוכר, על אף שלא זכה לתשומת לב רבה, דמותו של האיש הלבן שחי בין אינדיאנים ריתקה את מקדוגל, והוא קיבל אישור לנסוע לשם ולעשות תחקיר ומאמר על האיש (שאחרי זה יהפוך לספר).

הספר, בלשון מספר, לוקח אותנו למסע ציורי של מקדוגל אל מקסיקו. במפגש שלו עם "הסוס הלבן" (להלן נקרא לו לצורך הפוסט, קאבאלו) אשר פותח בפניו פתח להיכרות איתו, עם שבט הראמורי, החיבור של קאבאלו לשבט, ויותר מזה לעולם הריצה והקשר שלו להתפתחות האבולוציונית שלנו.

מקדוגל, כמו תחקירן טוב, אשר מתרשם מהיכולות של השבט, ובתור ספורטאי חובב בעצמו, שסבל מפציעות רבות, שואל את עצמו איך זה שהשבט הזה שחי מאות שנים באותה צורה, רץ בצורה כל משוחררת, קלילה נטולת פציעות ובעיות, בזמן שאנחנו בעידן המודרני סובלים מכל כך הרבה פציעות. מילא השבט, אבל האיש הלבן הזה עצמו גורם לו לחוות משהו שמעולם לא חווה בריצה.

מה הם עושים נכון, שאנחנו לא ?

את הדבר הזה אפשר לפרוט לעשרות פרוטות על איך "לחיות נכון", אבל מקדוגל, בחושיו המחודדים, מתרכז (בעיקר) בעניין הריצה עם יציאות מדי פעם לחיים הפשוטים של הראמורי.אבל הפוקוס הוא בעיקר בריצה, ובפציעות ריצה.

לאחר חשיפה לא מוצלחת של הראמורי לתקשורת האמריקאית באמצע שנות ה-90, קאבאלו רוצה לארגן מירוץ אולטרה מרתון (מירוץ יותר ארוך ממרתון)  ב Copper Canyon, שאליו יוזמנו גם רצים משבט הראמורי וגם רצי אולטרה מערביים.מרוץ שכל הכנסותיו קודש לראומרי ולשמר את התרבות ומורשת הריצה שלהם שמאוימת על-ידי המודרניזציה. הוא מבקש את מקדוגל לעזור לו בגיוס רצים לטובת האירוע, ובשביל זה גם חושף אותו לתרבות הריצה שלהם.

מקדוגל (בתמונה מעל) מתאר בספר את תחושת ההארה שפשטה בו כשהוא נחשף לריצה של הראמורי, ושל קאבאלו עצמו. תחושה שגורמת לו לצאת לתחקיר איפה אנחנו השתבשנו בחיים המודרנים, ואיזה תפקיד מלאה וממלאת הריצה בחיינו.

זה כולל מסע מקיף ומרתק בין תחרויות אולטרה מרתון בארה"ב, מאמנים מנוסים ורצים מוכשרים לאורך השנים בתרבות האולטרה מרתון האמריקאית, תעשיית נעלי הריצה המודרנית וחוקרים אקדמאיים מאוניברסיטאות נחשבות שמביאים תגליות מרתקות על התרבות האנושית וההיסטוריה של האבולציה של בני האדם, והחלק של ריצה בה.

שני קווי עלילה מרכזיים מלווים את הסיפור.

האחד הוא הלוגיסטיקה והדמויות שמרכיבות את המירוץ אולטרה הראשון שייערך ב Copper Canyon בין רצי הראמורי לרצים מערביים.

השני על הריצה, תרבות הריצה, מקומה בהיסטוריה של המין האנושי, השפעת התעשייה והמודרניזציה על הריצה והקשר שלה ושלנו לתרבות הקדומה של השבט הזה. על איך שרדנו את תקופת הקרח, איך חיינו בלהקות, איזה תפקיד הריצה לקחה בחיבור נפש / גוף שלנו. זה הרבה יותר מרתק ממה זה נשמע.

הסיפור על אירגון המירוץ והמירוץ עצמו בעיקר תחושת תסריט של מערבון ריצה אמריקאי כתוב היטב, וזורק אותך לעיירה מקסיקנית מאובקת.

החל בתיאורים של העיירות המקסיקניות הקטנות והנידחות, המאמות שמכינות אוכל בבתי ההארחה, והאינדאינים המקומיים.  תיאור של אנשי הראמורי המיוחדים, וממשיך בתיאור של הדמויות המיוחדות (או מיוחדות, מעשה ידיו של מקדוגל המכשף), שנבחרו / ספק בחרו להגיע אל האיזור המסוכן הזה.

בתמונה המפורסמת מעל,תמונה אותנטית מאותו מירוץ ב 2006, נראים ארנולפו משבט טאראהומרה וסקוט ג'ורק, אולי גדול רצי האולטרה בהיסטוריה המודרנית, שעכשיו יצא ספר מרתק שלו על ריצה והתהליך שעבר מאכילת בשר לטבעונות (ספר שאני קורא בימים אלה). אפשר לראות את ההבדל בפסיעה בין השניים, רמז למוטיב מרכזי בספר.

הספר ממשיך בתיאור הדמויות והגעתן לתחרות, Barefoot Ted הצבעוני, שלימים יקים את המיזם המצליח Luna Sandals, עקבות ההשפעה העמוקה שהביקור השאיר עליו, וימסחר את תעשיית הסנדלים למחירים מופקעים במיוחד. שם החברה , אגב, קרוי על שם דמות מהספר, מנואל לונה. Barefoot Ted הוא איש מצחיק ומרתק, וללא ספק בעל השפעה חשובה (חיובית ברובה) על תרבות הריצה.

 Jenn Shelton, (בתמונה) צעירה מופרעת, בבקרים חובבת אלכוהול מעולפת, ריצה בבקיני, אבל מיד אחרי ההאנג-אובר רצה מוכשרת במיוחד למרחקי אולטרה  (ששנים אחרי לא סולחת למקדוגל על איך שתיאר את דמותה בספר), אריק אורטון, המאמן ש"תיקן" את כריס מקדוגל, והיום גוזר על זה קופונים כ" המאמן של Born 2 Run",  ועוד כמה דמויות צבעוניות ומרתקות.

הספר מתאר, רגע אחרי רגע, את ההגעה שלהם לעיירה, את ריצת ההיכרות ההזויה שקאבאלו עורך להם, והתחרות המרגשת עצמה, שמתוארת כפסגה של חיבור של היסטוריה, עבר, הווה, ריצה וחיבור בין תרבויות. מקדוגל מצליח בכתיבה קולחת, מצחיקה ומרגשת ליצור תחושת התעלות וכאילו מדובר באמת במירוץ הגדול ביותר שהעולם ידע (כמובן הגזמה סיפרותית).

בנרטיב השני והחשוב, הספר שוזר את החוטים לאט לאט, כמו ספר מתח טוב, ומחבר אותם לכדי הבנה פשוטה על המקום של הריצה בהתפתחות שלנו כבני אדם, ועל איך ואיפה התחלנו לאבד את הקשר אליה.

הוא מייצר תובנות אחרי תובנות, שאפשר לחלוק עליהן, אבל היא אפשר שלא להתבונן בהן, להתייחס אליהן ברצינות, ולשאול את עצמך שאלות.

הוא פותח לך עיניים להשפעה של תעשיית הנעליים עלינו, על איך אנחנו משתמשים בגוף שלנו, וכיצד זה מתקשר לפציעות בעידן המודרני ולתרבות הריצה. איזה מקום הריצה תפסה מבחינה היסטורית, והאם הקשר הקדמוני הזה עוד טמון בכל אחד ואחת מאיתנו.

אני בכוונה לא רוצה לקלקל, ולתאר לכם בפרטי פרטים בצורה יבשה את התוכן, כיוון שמקדוגל יעשה ועושה זאת הרבה יותר טוב ממני. איפשהו במהלך הספר התעוררה בי ההארה הרגעית הזאת, האם עד היום חייתי את חיי כעיוור ? (לפחות בעניין הריצה וההנעלה), האם עשיתי לעצמי משהו שכלל לא חשבתי עליו ועד כמה הוא משפיע על חיי כיום ?

מהרגע שנדלק האור, אי אפשר לכבות אותו. וזה לא דבר רע, זה רק אומר שהדברים הולכים להשתנות, כי ברגע שאתה מבין משהו, ואתה מתחבר אליו, אתה לא יכול להתעלם ממנו יותר. באמצעות הכתיבה המדויקת והקולחת של מקדוגל התחברו כל קצוות החוטים לדברים שידעתי, דברים שלא ידעתי, והבנה אחת פשוטה שדברים הולכים להשתנות.

בסופו של הספר, נסגר מעגל בו קאבאלו מתאר את ההיסטוריה הפרטית שלו.

מקדוגל הצליח עם הספר, לעשות מה ששנים אחרים לא הצליחו בעניין ההנעלה ותרבות הריצה (ריצת צ'י, אומנויות לחימה, ועוד). רצוי לציין, כמובן, שאני לא לבד, ואני לא הראשון. הספר שיצא ב 2009, סחף קהילה שלמה ותעשייה שלמה לסחרור גדול שנמשך עד היום. כל הפרדיגמות שקיבלנו כמובן מאליו ב- 20-30 שנה האחרונות לגבי ריצה והנעלה התחילו להתערער, לא פחות.

האדמה של עולם הריצה רעדה ועודנה רועדת. קוראים לזה טרנד, אופנה, אבל אי אפשר להתעלם מההיסטוריה וממה שזה עושה לריצה בימינו. ההיסטוריה של טבעו והאבולוציה של המין האנושי שהיא ארוכה וחזקה יותר מזו של ריצות האספלט ונעלי ריצה מודרניות.

הספר הזה, ללא שום תנאים מוקדמים, גרם לאנשים שמעולם לא רצו, להניח את הספר שזה עתה סיימו ולהחליט לרוץ, ולא סתם, אלא לרוץ יחפים (או מינימליים). הוא גרם לתנועות טקטוניות בתעשיות הנעליים המסורתיות ואלה העצמאיות שהחלו להוציא ליינים של נעליים מינימליות וסנדלי ריצה שהיום הם מיינסטרים כמעט בכל חברה.

הוא הצליח מצד אחד לערער על דברים שקיבלנו אותם כמובנים מאליהם בשנים האחרונות, ומצד שני לחבר אותנו אל משהו שהיה קיים בנו מאז ומעולם, ונשכח / הודחק / אופסן בבוידעם של התודעה האנושית שלנו.

Micah True, קאבאלו, נמצא מת אחרי שלושה ימי העדרות בשמורה במקסיקו כשיצא לריצה ממנה לא חזר לעולם. חבריו וטובי הרצים חיפשו אחריו בריצה ברחבי השמורה, עד שמצאו את גופתו מונחת, שלמה וללא פגע עם רגליו היחפות בתוך פלג נחל זורם. זה כמעט קלישאתי, אבל עצוב מאד,  שהאיש המיוחד, המשפיע והמרגש הזה, מצא את מותו בדרך שבה תאר כמעט מילה במילה בספר של מקדוגל:

"When I get too old to work, I’ll do what Geronimo would’ve if they’d left him alone,” Caballo said. “I’ll walk off into the deep canyons and find a quiet place to lie down.” There was no melodrama or self-pity in the way Caballo said this, just the understanding that someday, the life he’d chosen would require one last disappearing act."

המוות המפתיע שלו, היה לי לתזכורת לכמה החיים קצרים, כמה יש לנסות לחיות אותם במלואם, לחבק אותם ולמצוא את הנתיב שלך אל פסגת ההר של חייך.

ובהמשך לנימה האישית, את הספר קראתי כשכבר התחלתי לחפור ולהחשף לעניין ההנעלה המינימלית (ופחות לריצה המינימלית והיחפה), וכבר האנרגיה שלי לפעילות הייתה בתוך הריצה. זה לא פלא, שהספר חיבר לי הרבה קצוות, ריגש אותי וגרם לי להיות מדורבן הרבה יותר בעשייה שלי ובבחירה (החוזרת) שלי בספורט הזה.

גם בימים כאלה של פציעה, ימים שבהם אתה מפחד לאבד את האנרגיה, לאבד את הדבר שתופס מקום כל כך משמעותי בחיים שלך, יש מקור של תבונה שעוזר לך להתחבר למקום שמזכיר לך שזה לא גחמה חולפת, אלא כאן כדי להשאר.

זה לא ספר של קריאה אחת. זה ספר שאפשר לחזור אליו (ואני חוזר אליו) שוב ושוב ולגלותו מחדש, עוד שבב מידע, עוד חיוך על הדמויות הצבעוניות, ועוד פעם חיבור לטבע האנושי שלנו.

בין אם אתה רץ ובין אם לוא, הספר הזה יעשה לכם משהו, אני מרשה לומר משהו טוב. אולי הוא יגרום לכם להתחיל לרוץ, אולי יחזק את מי שכבר רץ ואולי יגרום לכם סתם לצחוק, הוא בטוח בטוח לא ישאיר אותכם אדישים, ויעורר אתכם לרגע מהתרדמה בה הייתם. ספר חובה בכל בית, לטעמי.

בימים אלה מסתיים תהליך תרגום של הספר לעברית שיצא בהוצאת "אחוזת בית", בעריכת יוסי מלמן (רץ בפני עצמו).

אפשר לרכוש את הספר (באנגלית) באמאזון (בגרסאת נייר וקינדל), אפשר גם למצוא אותו ב Ebay.

מבלי שקראתי את התרגום(שאני מאד שמח שיאפשר לקהל יותר גדול להגיע לספר), אני אישית, ממליץ, למי שיכול, לקרוא את המקור באנגלית. השפה וההומור של מקדוגל יעברו הכי טוב בשפת המקור.

שנה טובה לכולכם/ן, שנת בריאות, ריצה, פעילות וצרכנות נבונה.

רן